כולת הלמידה האמיתית, האותנטית והמשמעותית, וההפנמה של ידע רלוונטי חדש הם כלי טבעי הטמון באדם. בכל אדם צעיר ובריא קיימים הצורך והרצון להצליח ולהשתלב בחברה ובתרבות...

מהרגע שחדרה לביתנו הבשורה כי מתארגנת בירושלים קבוצה להקמת בית ספר דמוקרטי על פי מודל סאדברי ואלי, לא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור: רעיון הלמידה במסגרת בה מותר לילדים לעשות ככל העולה על רוחם...

יום בבית הספר, אסיפת בית הספר, וזה"פ, תאגידים וועדות- מה כל זה אומר? היכנסו לקרוא

כמה פעמים בחייכם שמעתם את המשפט: "אי אפשר להסתדר בארץ בלי בגרות". או "בכל מקום עבודה, הדבר הראשון שדורשים ממך זה בגרות". או, "כדי להתקבל לאוניברסיטה צריך תעודת בגרות".
כמה פעמים אמרתם לילד שלכם שאם לא תהיה לו תעודת בגרות יהיה לו קשה להצליח בחיים?
האומנם?

מימזי סדובסקי, אחת ממייסדות ביה"ס סאדברי וואלי וחברת צוות בו מאז היווסדו, חיברה ספרים ומאמרים רבים על בית הספר וגישתו החינוכית. מאמר זה לקוח מהרצאה בבית ספר פיירהייבן. תרגמה לעברית שושנה לונדון ספיר.

עניין הקריאה מעמיד אותנו כאן במבחן קשה. שהרי כמו עם כל דבר אחר כאן, אנו מניחים ליוזמה לבוא מצד הילד. אין הפצרות מצידנו. איש אינו אומר: "תלמד לקרוא עכשיו"! איש אינו שואל, "האם היית רוצה ללמוד לקרוא עכשיו"?..

מאמר זה הוא פרי עטה של דבורה לונדבך אשת צוות בית הספר Red Cedar שבבריסטול במדינת ורמונט, ארה"ב.
אחד האתגרים הקשים ביותר העומדים בפני תלמידים המגיעים לבית ספר דמוקרטי במודל סאדברי הוא המעבר ממסגרת לימודית אחרת...

"איפה אתה לומד? בסאדברי וואלי. מה אתה לומד שם? כלום".  
נדמה, שהפזמון הזה נקשר עם שמו של בית-הספר.
בהתחלה, כשפתחנו את בית-הספר, היו לאנשים כל מיני חששות והתנגדויות למה שאנו עושים, שהיו אמורות להעלם עם הזמן...

בדרך כלל אני מעדיפה להתמקד בצדדים החיוביים של חווית סאדברי. אני נהנית להרהר בריבוי הפנים של קהילתנו הקטנה, העשירה כל כך במפגשים ובחוויות מופלאות...

מזה זמן רב הייתה בי אמונה חזקה, שעירוב גילים הוא אחד המרכיבים החינוכיים החשובים ביותר הקיימים, אבל כל פעם שניסיתי להסביר זאת התקשיתי לבטא במילים מדוע ואיך זה ממלא תפקיד חשוב כל כך בדרך שבה ילדים לומדים ומתפתחים...

שבועיים לפני יום הולדתה הראשון, הצליחה בתי לעמוד ללא סיוע בפעם הראשונה בחייה, מזה כמה חודשים היא מתאמנת לקראת הרגע הזה. באותו רגע קצר בו מצאה את שיווי משקלה, כל ישותה קרנה נחישות ואושר עילאי...

אין שאלה שנשאלת בתדירות גדולה יותר על סאדברי. איכשהו קל לקבל את העובדה שבית הספר הוא בית ושאין בו חדרי כיתות. אבל מה שמוזר באמת זה, שאף אחד לא נראה "עושה" משהו, בית הספר נראה כאילו הוא "בהפסקה תמידית"...

בחזרה ל – 1965, קבוצה קטנה מאיתנו החלה לשוחח על מערכת רעיונות הקשורה ללימוד וחינוך. אז החלה מחלחלת לתוכינו המודעות לעובדה שאנחנו לא רק ביקורתיים אלא באמת מתחילים לנסח איזושהי פילוסופיה חינוכית...

ישנם הורים רבים של תלמידים שעדיין לא מרגישים בנוח עם הרעיון שהילדים שלהם לא משתתפים בקורסים במהלך שהותם בבית הספר, בנושאים שנלמדים בבתי ספר אחרים...

כמה פעמים אמרתם לילד שלכם שאם לא תהיה לו תעודת בגרות יהיה לו קשה להצליח בחיים?

לא לעשות דבר בסאדברי, דורש מידה רבה של אנרגיה, משמעת עצמית ושנים רבות
של ניסיון.כל שנה אני משתפרת בזה ומשועשעת לראות כיצד אנו, אנשי הצוות, נאבקים עם הקונפליקט הפנימי הזה, המתעורר בנו בעל כורחנו...

במקום להכיר ביכולת שלהם ללמד את עצמם דברים שיכולים להיות קשים עבור כל מבוגר אימצנו את הרעיון, שכאשר הם בני ארבע או חמש, אנחנו לוקחים על עצמנו את החינוך שלהם ומלמדים אותם את כל הדברים "החשובים" שהם יצטרכו לדעת כדי להפוך למבוגר פרודוקטיבי ומצליח...