עוד מבט על החינוך במודל "סאדברי" מגיע אלינו דרך מאמר שמתפרסם בעיתון פסיקולוג'י-טודיי (Phsycology-Today) בארה"ב. את המאמר כתבה "הרה מראנו (Hara-Marano) אחת מעורכי העיתון.
את המאמר תרגמה: חנה בן צבי
הכיתה משוחררת
הסיוט הגרוע ביותר של כל הורה מודרני הוא בית ספר בו הילדים יכולים לשחק כל היום.
אף אחד כאן לא בוחר בפתרון הקל ונראה שלבוגרים יש יתרון בעידן זה של מידע.
ברוכים הבאים לסאדברי וואלי.
מאת: הרה אסטרוף מראנו
"הצלחתי ללמוד הרבה על פעולת המוח שלי כששמתי לב לדרך בה אני רוכב על חד אופן.", הכריז בן בהכנות לסיום התיכון. למעשה, מאז שהיה בן 12, בן שם לב בעיקר למה שקשור לרכיבה על חד אופן. כשתלמידים במקומות אחרים התעמקו ,נניח, בטבלה המחזורית, היו בן וכמה חברים מבית הספר נאבקים בעליות ושואטים במורדות ההרים בניו אינגלנד, תוך שהם חומקים מסלעים, מבוץ וממכשולים אחרים.
מאמציו הבלתי נלאים לשמור על שיווי משקלו תבעו ממנו מיקוד עמוק ויכולת לתכנן "מעכשיו לעכשיו". זה העניק לו משהו שחסר ברוב כיתות הלימוד בימינו – מרדף נלהב אחרי אתגרים תוך ספיגת המידע והמיומנויות (שלא לדבר על הביטחון) הנחוצים להתגברות על מורכבות החיים. בבית הספר בסאדברי וואלי אין דרך אחרת ללמוד.
המוסד בן ה – 38 שבפראמינגהאם, מאסאצ'וסטס, נבנה על האמונה בטבע האנושי, האומרת שלילדים יש סקרנות ורצון ללמוד מלידתם וכן דחף להיות אנשים משמעותיים ועצמאיים, ולא משנה כמה פעמים ינסו וייכשלו.
תפקיד המבוגרים הוא לחשוף אותם למודלים ולמידע, לענות על שאלותיהם ואז לזוז מדרכם מבלי לרמוס את המוטיבציה שלהם.
אין בסאדברי וואלי חדרי כיתות כמקובל, אם כי התלמידים יכולים לבקש הדרכה בכל נושא או לדבר עם אחד מאנשי הצוות בכל זמן על תחום עניין כלשהו.
אין אפילו ציונים. החל מטיולי שטח, דרך שיעורי כלכלה וכלה באסיפות השבועיות של בית הספר, בהן כל עניין – כולל ביקורי שם – נדון ועומד להצבעה של התלמידים ושל אנשי הצוות. כל הפעילויות הן רב גיליות.
יש ילדים שהתחילו בסאדברי בגיל 4 משום שהוריהם דוגלים בערכים דמוקרטיים, אפילו בחינוך, ויש להם אימון במה שנקרא "הנעה עצמית".
יש כאלה, בן למשל, שמגיעים בגיל 6. "בן היה למדן קינסתטי, (גופני)" אומרת אימו, פאם סווינג, "הוא למד באמצעות עשייה. היה ברור לי שהוא לא יסתדר בגן הילדים המקומי, שם נהגו להושיב את הילדים בשורות והיה עליהם להצביע כדי לדבר. כשביקרנו בגן הוא הכריז 'אני לא הולך לשם'."
יש כאלה שמגיעים לסאדברי משום שאיבדו עניין או נכשלו בתי ספר קונבנציונאליים והמקום היווה עבורם ברירת מחדל של הרגע האחרון.
התלמידים מקדישים הרבה מאד זמן לשיחות אלה עם אלה, לקריאה בפינות שקטות, ולציור. הם רובצים בחדרי המחשבים, משוטטים ברחבי בית האחוזה, האסם ו 40 הדונמים שסביבם.
והם בעיקר משחקים.
העתיד בנעלי ספורט
המשחק – בהגדרה –מרתק. התוצאה אף פעם לא ידועה מראש. המשחק גורם לילדים להיות חדים ומהירים – מבחינה נוירולוגית, מנטאלית והתנהגותית – ובכך הם יכולים להסתגל בקלות לעולם המתפתח במהירות ומשתנה כל הזמן, מה שעושה את המשחק לסוג הטוב ביותר של הכנה לחיים במאה ה-21.
פסיכולוגים מאמינים שמשחק מקדם אנשים לעבר הפוטנציאל האנושי שלהם בכך שהוא משמר את כל היכולות של מערכת העצבים, אשר בלעדיו יצטמקו וייעלמו.
אין זה מקרה שכל הקשיים הכרוכים במשחק – האתגרים, ההתגרויות, המירוצים והמרדפים – לקוחים מדפוס המאבק להישרדות. חישבו על משחק כ"עתיד בנעלי ספורט"
אך כאשר ג'פרי הול ואשתו שמעו על סאדברי וואלי לראשונה, בו שכר הלימוד הוא $6,000 לתלמיד (קצת פחות למשפחות שלהן יותר מילד אחד בבית הספר), הם התנגדו קטגורית. "איך ילדים יכולים ללמוד משהו בלי לעשות דבר כלשהו?" הוא מסביר. זה היה לפני שארבעה מששת ילדיו נכנסו לבית ספר רגיל וסקרנותם הטבעית החלה להיעלם. "אחרי שנים רבות בעולם העסקים, הבנתי פתאום שאתה לומד בצורה הטובה ביותר את מה שאתה באמת רוצה ללמוד ואתה חייב שיהיה לך הניצוץ". שהוא חזר וקרא על הרעיון של סאדברי לתת לילדים לעסוק במה שמעניין אותם, הוא כבר היה מוכן להיכנס לעניין.
הם נזקקו לשתי נסיעות כדי לאפשר לכל ארבעת הילדים את שבוע הניסיון הנדרש, וכשהילדים הביעו את הסכמתם הוא מכר את ביתו שבננטאקט ועבר עם משפחתו לגור במרחק של כשני קילומטר מסאדברי. קשה לתפוס עד כמה הלמידה היא טבעית ועד כמה העולם באמת מעניין, עד שאתה כבר מבוגר. אנו המבוגרים חושבים שאנחנו יודעים איך ללמוד ושהילדים אינם יודעים זאת ולכן עלינו ללמדם.
האמונה שילדים יכולים ללמוד רק כאשר הם ישובים בכיסאותיהם והמורה מלמד אותם בצורה מפורשת טבועה בנו כל כך עמוק עד שאיננו מסוגלים לראות שההיפך הוא הנכון.
הקטנים מנהלים מאבק עיקש נגד המגושמות של עצמם כדי להצליח במשימות הכבדות של זחילה, הליכה ודיבור – בכוחות עצמם. "ללמידה ולהוראה אין שום דבר במשותף", אומר דני גרינברג, אשר, עם אשתו חנה, ייסד את סאדברי וואלי.
בבתי ספר מסורתיים, לדבריו, ההוראה נסמכת על כפייה, אשר מולידה התנגדות. "למידה נוצרת ע"י סקרנות. הוראה יכולה להיות אפקטיבית רק במקרה שהילד רוצה שאתה תלמד אותו".
גרינברג, פיזיקאי בהכשרתו, עזב את הקריירה המבטיחה שלו במגדל השן האקדמי כדי להקים את סאדברי.
אנשים מבחוץ כמעט תמיד נבהלים כשהם שומעים שאפילו קריאה לא מלמדים בסאדברי.
קורה גם שאלה שבפנים נעשים קצת חסרי שקט בעניין זה.
כשבן היה בכיתה ב' או ג', חש אביו המשכיל דאגה והציע לבן 25 סנט עבור כל 15 דקות של קריאה בבית. בן הסכים לקבל את השוחד לזמן מספיק כדי להוכיח שהוא מסוגל לקרוא.
אבל בהתאם לרוח סאדברי האמיתית, מיומנות הקריאה שלו זינקה קדימה רק כאשר התחיל להתעניין במטוסים ואחר כך במדמה טיסה אלקטרוני – משום שזה הביא אותו לקרוא את מדריך הטיסה. זה הוביל לגילוי קהילות של סימולאטורים באינטרנט, שהוביל להדמיית קרבות אוויר, שהובילו ליצירת קשר עם מפקדי טייסות, שהביאה ללמידת כתיבה אשר בסופו של דבר הביאו את בן לקולג' בסווארת'מור, שם הוא מסיים את שנתו הראשונה.
טיול ל"סמוקינג רוק"
בהיעדר דרישות פורמליות, נמשכים אל סאדברי ילדים ביישנים או כעוסים נעדרי מוטיבציה. סטפני התדרדרה בבית הספר הציבורי בו ביקרה ובו הופעל לחץ בנושא בחינות הבגרות והפסיכומטרי ולכן החליטה לעבור לסאדברי (שחבריה כינו אותו "מעון יום"), כשמטרתה היחידה הייתה "לא ללכת לקולג'". במשך מספר חודשים היא בילתה את ימיה בעישון ובשיזוף ב"סמוקינג רוק" (פינת העישון). במשך הזמן היא עברה לה לאיזור המוזיקה באסם, שם אחזה שוב בחליל והתחילה לנגן רק לשם התענוג שבדבר. שנתים מאוחר יותר היא נרשמה לקולג' בו בחרה במיוחד בגלל מרכז האמנויות שבו.
ג'סיקה הייתה מאד מדוכאת בית הספר התיכון במקום מגוריה. הרבה מהחברים "היו שותפים לאדישותי, אך היה להם נוח עם האפאתיה. אני ממש התעניתי." הוריה הסכימו לשינויי אבל ההסתגלות לסאדברי הייתה קשה. ג'סיקה היתה ביישנית. היא "צפה". היא ישבה בפינת "חדר התפירה" חלל גדול בקומה הראשונה של בית האחוזה, שהיה למעשה הצומת המרכזי בבית הספר ובו התנהלו תמיד ויכוחים ערים או משחקי קלפים סביב השולחן הגדול. במשך זמן רב היא רק הקשיבה.. בהדרגה היא התחילה לתרום את חלקה בויכוחים פוליטיים, בשיחות על אמונות אישיות "ופילוסופיות של חינוך ובעצם כל דבר אחר". שיחות ודיונים היו לדבריה המקור להשכלתה.
יש תיאוריה חינוכית עכשווית התומכת בטענתה. בכל תחומי המדע יש מודעות גוברת והולכת להון החברתי. חוקרים מאסכולות שונות סבורים שאינטראקציה בינאישית היא קריטית ללמידה ושהלמידה הטובה ביותר היא תוצאה של שיתוף פעולה חברתי.
מערכות יחסים נותנות גם את הדחף וגם את ההקשר להשגת מידע; אנשים מונעים ע"י תשוקתם להבין את נקודת המבט של האחר.
מחקרים הראו שהתחברות עם בני קבוצת הגיל מעוררת את ההתחברות האינטלקטואלית ואת ההתמדה בלמידה אצל התלמידים.
הכוח לתלמידים
ניהול בית הספר הוא מסלול מרכזי לניהול עצמי בסאדברי. באסיפות השבועיות של בית הספר יש לכל תלמיד כמו גם לכל איש צוות קול אחד והתלמידים מנהלים את בית הספר. הם דנים והם מחליטים על מינוי אנשי צוות, על תקציבים ועל חוקים. העובדה שלילד בן חמש יש אותו הכוח להשפיע באסיפה כמו לנער ב שבע עשרה מסבירה איך הם יושבים בריכוז ובעניין באסיפה הנמשכת כשעתיים.
ביומיום, יש וועדה שיפוטית בת 8 חברים המייצגים את כל קבוצות הגיל, האחראית על אכיפת החוקים עליהם הוחלט באסיפה.
תלמיד יכול להיתבע על הבאת סמים לא חוקיים לשטח בית הספר או על פגיעה בזכותו של תלמיד אחר לשקט. תלמידים ומורים כאחד רשאים להגיש תביעה.
הם רואים בכך דרך להגן על קהילתם.
במהלך הזמן כמעט כל אחד יושב כחבר בוועדה זו. היכולת לשפוט ולהעניש את בן קבוצת הגיל שלך יוצרת ביטחון בכך שבית הספר הוא מקום הוגן.
במשך יומיים בהם השתתפתי בישיבות הוועדה לא ראיתי תלמיד שהתנהג בצורה מתריסה או מתגוננת, גם כאשר ההאשמות נגדו היו חמורות. כל הנתבעים היו ערים לכך שהפרו את האמון שניתן להם. היו כאלה שהציגו בקור רוח טענות להצדקתם, אבל כולם קיבלו את העונש שהוטל עליהם, החל ממשימות ניקיון נוספות וכלה בתקופות השעייה קצרות, גם אם גרמו אי נוחות למשפחתם.
בסיס שיגור לעתיד
יש רק דרישה אחת כדי לסיים בהצלחה את בית הספר וכ 95% מהתלמידים עומדים בה. עליהם לכתוב ולהגיש תזה על איך הם מוכנים להיות מבוגרים. לוקח זמן לכתוב את התזה ולוקח יותר זמן לחשוב על השאלה ולענות עליה.
"גם ילדים שלא כתבו מעולם הם רהוטים", אומר דני גרינברג, " משום שיש להם מה לומר".
כחמישים אחוזים מהתלמידים ממשיכים ישירות לקולג'. יש כאלה שבוחרים לטייל או לעשות דברים אחרים לפני זה. תלמידים רבים מתנסים בלמידה בקולג' בזמן שהם בסאדברי. הם לוקחים קורסים באוניברסיטת נורת'איסטרן או בשלוחה של הארווארד. לפעמים הם עושים זאת כדי להוכיח לעצמם שהם אכן מסוגלים לכך, לפעמים הסיבה היא נושא מסויים שמעניין אותם ולפעמים זהו פשוט האתגר.הם מייבאים את המידע לסאדברי ומזינים בו את המולת השיחה הכללית.
אין ספק. תלמידי סאדברי מצליחים להביך את וועדות הקבלה של האוניברסיטאות. "הם יוצרים בעצמם את מסגרת ההשכלה שלהם ואין להם שום מסמכים רשמיים בנושא", מקוננת מרתה פיט, מרכזת הקבלה באוניברסיטת אורגון, "בעוד שעלינו להבטיח שכל תלמיד בא מוכן להצלחה" אבל היא מודה שאלה שמגיעים רקע לימודי לא קונבנציונאלי ואשר יכולים להוכיח את מיומנותם מצליחים ולכן "אנחנו מקבלים אותם בברכה".
הרוב בוחרים בקולג' על פי לוח זמנים שלהם – 82% נרשמים בתוך 6 שנים מסיום סאדברי – לא כדבר שהובלו אליו ע"י ציפיות ההורים. לג'פרי הול יש בן בן 16 שרוצה להיות נחת. "אני לא שמח, אבל הוא צריך להחליט בשביל עצמו." לבן הנוסף, בן 17 ובשנתו האחרונה בבית הספר, אין כל מושג מה הוא רוצה לעשות בשנה הבאה. הול אינו מודאג. הוא בעצמו נזקק לשתי תקופות בקולג' כדי לסיים את לימודיו." הוא בודאי יעסוק בעבודות מזדמנות במשך כמה זמן, אבל זה כשלעצמו הוא לימוד. ברגע שיהיה מוכן להציב לעצמו מטרות רציניות יותר, שוודאי יכללו גם לימודים בקולג', הוא יעשה זאת.
תלמידים נעשו בוני קתרוסים, מוסכניקים, מוסיקאים, בעלי חוות סוסים, נאמני איכות סביבה, חלקם ייסדו חברה משל עצמם בגיל 18.
אחרים עובדים כמוכרים או כאנשי שירות כדי לחסוך כסף לטיול בעולם. יש כאלה שממשיכים את לימודיהם בזהירות, בקולג' המקומי. הם עושים את מה שהם עושים,לא כברירת מחדל ולא מתוך הרגשת חובה אלא מתוך הבנת המעשים והסיבות. מחקר בוגרים (כרגע יש כ 800 כאלה) שנעשה לאורך זמן מראה שבוגרי סאדברי מעדיפים לקחת פסקי זמן ארוכים יותר ויותר בין בית הספר לקולג'. האופקים הנרחבים שנפתחו במאה ה 21 השפיעו על כולם" אומר גרינברג.
כל התלמידים יוצאים מסאדברי כשהם מסוגלים לנהל חיים מספקים. רובם גמישים ביותר ובעלי יכולת הסתגלות והתאוששות טובה. כמעט כולם מרגישים שיש להם שליטה על גורלם. אחוז גבוה מאד – 42% - של בוגרי סאדברי נעשים יזמים עסקיים. מחקר הבוגרים מראה שבוגרים רבים מאד בוחרים בקריירה באמנות – מוסיקה, אמנות פלסטית, ריקוד, כתיבה ומשחק.
גם מסלולים של מתמטיקה, עסקים וחינוך הינם פופולאריים.
מאז שנת 1991, קמו כ – 40 בתי ספר במודל סאדברי ברחבי ארה"ב ובעולם.
לפני כמה חודשים ביקרתי ב"חדר" (De Ruimte) ליד אמסטרדאם, הולנד. כמו בסאדברי, התלמידים הצעירים ביותר ואלה שנמצאים בבית הספר לתקופות הארוכות ביותר באים ממשפחות משכילות, שיש להן הביטחון לצאת מהמסגרת.
יכול להיות שהסביבה העשירה מבחינה תרבותית בבית תורמת את חלק הארי למי שהם ושהילדים יצליחו בכל בית ספר שלא יהרוס את המוטיבציה שלהם.
יכול להיות שבתי הספר במודל סאדברי מצליחים כל כך משום שהם קטנים: לערכיהם יש סיכוי לעבור בדרך של הידבקות התנהגותית והצורך באישור של החברה מצליח להגביל את הבחירה בדרכים שליליות, אי אפשר לדעת בבטחה.
אבל באחוזה בת 40 דונם במאסאצ'וסטס, מתכוננים 200 ילדים לעתיד בכיף ואין בהם אחד שזקוק לאבחנה כ ADHD או כדיסלקט כדי להתאים למסגרת.