במשך קרוב לעשרים שנה, לא היה מקרה אחד של דיסלקציה בסדברי-ואלי,
איש איננו יודע בדיוק מדוע. הסיבה לדיסלקציה, האופי של הדיסלקציה, הקיום עצמו של הדיסלקציה כהפרעה תפקודית אמיתית הם עניין של מחלוקת חריפה. מומחים מסוימים טוענים שעד כדי 20% מהאוכלוסייה סובלים ממה שמשערים כהפרעה.
אבל העובדה היא שאנחנו מעולם לא ראינו אותה בבית-הספר, יתכן שזה בגלל שמעולם לא הכרחנו איש ללמוד לקרוא ?
עניין הקריאה מעמיד אותנו כאן במבחן קשה. שהרי כמו עם כל דבר אחר כאן, אנו מניחים ליוזמה לבוא מצד הילד. אין הפצרות מצידנו. איש אינו אומר: "תלמד לקרוא עכשיו"! איש אינו שואל, "האם היית רוצה ללמוד לקרוא עכשיו"? איש אינו רומז: "האם אינך חושב שזה רעיון טוב אם היית לומד לקרוא עכשיו"? ואיש אינו מציע, בהתרגשות מזויפת: "האם אינך חושב שלקרוא יכול להיות כיף"? האני מאמין שלנו הוא- חכה לתלמיד שיעשה את הצעד הראשון.
קל לעמוד על אמונותיך כאשר הדברים מסתדרים כפי שכולם היו רוצים. קחו למשל את משפחתי. בננו הבכור התעניין לראשונה בקריאה בגיל חמש. עד גיל שש הוא למד לקרוא בכוחות עצמו, בלי בעיות. הכול "הסתדר" מצוין.
אז הגיע תורה של בתנו, שנתיים וחצי יותר צעירה. כמו עם כל אחד אחר בבית-הספר, חיכינו שתבקש שנלמד אותה לקרוא, או שתלמד את עצמה. חיכינו, חיכינו וחיכינו.
זה שהיא עוד לא קראה בגיל שש היה בסדר, בעיני העולם, זה שהיא עוד לא קראה בגיל שבע, לא היה כל כך לרוחם של האנשים. בני משפחה ומכרים החלו להפגין אי-שקט וזרקו רמזים לעברנו...
זה שהיא לא קראה בגיל שמונה הייתה כבר שערורייה. הם ראו אותנו כהורים עבריינים. ואת בית-הספר ? טוב, בית-הספר היה בקושי יכול להקרא "בית-ספר" אם הרשה לבני שמונה לא לדעת קרוא וכתוב בלי לנקוט בצעדים מתאימים לתיקון המצב.
בבית-הספר נראה היה שאיש לא שם לב לכך בכלל. רוב חבריה בני השמונה ידעו לקרוא וחלקם לא. לה עצמה לא היה איכפת. ימיה בבית-הספר היו עסוקים ומאושרים.
בגיל תשע, היא החליטה שהיא רוצה לקרוא. אינני יודע מדוע החליטה דווקא אז, והיום גם היא לא זוכרת. בגיל תשע וחצי היא קראה באופן מושלם. היא הייתה מסוגלת לקרוא כל דבר. עכשיו היא כבר לא היוותה "בעיה" עבור איש.
הניסיון האישי שלנו הוא אופייני לחלוטין בבית-הספר שלנו, חלק מהילדים קורא מוקדם, חלק קורא מאוחר. כולם קוראים כאשר הם מוכנים, אף לא דקה קודם. כולם במוקדם או מאוחר קוראים.
אחדים מהקוראים המאחרים לקרוא הופכים לתולעי ספרים. אחדים מהקוראים המקדימים לקרוא שולטים במיומנות ולאחר מכן לעיתים רחוקות פותחים ספר.
אין לנו אפילו ספר בסיסי אחד ללימוד קריאה בבית-הספר. לא אלפונים מכיתה א', מכיתה ב', מכיתה ג'. תוהה אני, כמה מבוגרים חוץ ממורים מקצועיים עיינו פעם באלפון בסיסי. הם פשטניים בצורה מטמטמת, משעממים ובלתי רלוונטיים.
לילד המודרני, ספרים אלה יכולים רק להיראות טיפשיים ותו לו. כמובן שמעולם לא ראיתי ילד לוקח ספר כזה על מנת לקראו להנאתו.
בעצם, איש בבית-הספר שלנו איננו מוטרד במיוחד בנוגע לקריאה. רק זאטוטים בודדים מבקשים עזרה בכלל כאשר הם מחליטים ללמוד. נראה שלכל ילד השיטה שלו. מקצתם לומדים כשמקריאים להם, כאשר הם לומדים את הסיפורים בעל פה ולבסוף הם קוראים אותם. מקצתם לומדים מקופסאות דגנים, אחרים מהוראות של משחקים, אחרים משלטי רחוב. אחדים מלמדים את עצמם צלילי אותיות, אחרים הברות, אחרים מילים שלמות. למען האמת, לעיתים נדירות אנו יודעים כיצד הם עושים את זה, ולעיתים נדירות הם יודעים לומר לנו.
יום אחד שאלתי ילד שזה עתה למד לקרוא, "כיצד למדת לקרוא?" תשובתו היתה: "זה היה פשוט. למדתי 'בפנים' למדתי 'בחוץ' ואז ידעתי לקרוא.
מתברר שאצל ילדים קריאה דומה מאד לדיבור, אולם משום מה החברה איננה מציבה ילדים בשיעורי דיבור. יתכן שזה רק בגלל שהם בעצם לומדים לדבר בטרם בית-הספר ? אני מניח שאם בני שנה היו פוקדים את בית-הספר, היו גם שעורי דיבור ביחד עם סידרה שלמה של "הפרעות-דיבור" שזה עתה נתגלו.
רק למעט מאד ילדים חסרי מזל יש הפרעות דיבור תפקודיות שיש צורך לטפל בהן, הרוב המוחץ איכשהו, ואיש אינו יודע כיצד, מלמד עצמו לדבר.
מדוע ילדים לומדים לדבר ? העובדה היא, שתינוקות מוקפים בעולם של בני-אנוש אשר מתקשרים ביניהם באמצעות הדיבור. אין דבר אשר ילדים רוצים יותר מאשר לשלוט בעולם. נסו לעצור בעדם! מאבקו של הילד ללמוד לדבר הוא עלילת גיבורים של נחישות והתמדה.
אותו הדבר קורה עם הקריאה. כאשר מניחים את הילדים לנפשם, הם מגלים בעצמם במוקדם או במאוחר שבעולמנו, המילה הכתובה היא מפתח קסמים לידע. כאשר הסקרנות מובילה אותם לבסוף לחפוץ במפתח זה, הם הולכים בעקבותיו באותה הנאה שהם מפגינים בכל עיסוקיהם האחרים. וזה הרבה יותר קל עבורם מאשר ללמוד לדבר. הם מבוגרים יותר ומנוסים יותר בלימוד דברים חדשים. הם יודעים מהי שפה, כיצד זה פועל, מהן מילים. ללמוד לקרוא לוקח להם פחות זמן ומאמץ מזה הנחוץ ללמוד לדבר.
כתיבה זה שוב סיפור אחר. ילדים רבים רוצים לא רק לכתוב אלא גם לכתוב יפה. זה עניין של אסטטיקה. אזי הם הולכים אל מישהו ללמוד את אמנות הכתיבה התמה. זה כמו לצייר או לרקום.
תפישת הכתיבה כמיומנות אסתטית יכולה לפעמים להוביל לדברים משונים ממש. אין זה נדיר לראות ילדים קטנים מבלים שעות בלימוד כתיבה תמה. אולם זה מוזר כאשר מתברר שמחציתם לא יודעים לקרוא!
"מדוע אתה לומד כתיבה תמה אם אינך יודע לקרוא?" שאלתי לעיתים. "כי זה יפה" הם משיבים. אחדים מהילדים לומדים כתיבה כאמנות, לאחר מכן מתעניינים במשהו אחר ושוכחים את זה. מספר שנים מאוחר יותר הם לומדים לקרוא, ואז לומדים לכתוב מחדש פעם נוספת!
בסדברי-ואלי, אף ילד עוד לא אולץ, נדחף, הואץ, פותה, או שוחד ללמוד לקרוא, ואולי בגלל זה לא הייתה אצלנו דיסלקציה. אף לא אחד מבוגרינו איננו אלפבית. אחדים מבני השמונה הנם כאלה, אחדים מבני העשר הנם כאלה, אפילו פה ושם אחד בן שתיים עשרה. אולם בזמן שהם עוזבים לא ניתן להבדיל ביניהם. מי שפוגש את תלמידינו המבוגרים יותר, לעולם לא יוכל לנחש את הגיל שבו הם למדו קרוא וכתוב לראשונה.
מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, ע' 31, מתוך חלק א': לומדים.
מאת: דניאל גרינברג
הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.