תרגום: אבנר לוטן
עריכה: תומר א.
מזה זמן רב הייתה בי אמונה חזקה, שעירוב גילים הוא אחד המרכיבים החינוכיים החשובים ביותר הקיימים, אבל כל פעם שניסיתי להסביר זאת התקשיתי לבטא במילים מדוע ואיך זה ממלא תפקיד חשוב כל כך בדרך שבה ילדים לומדים ומתפתחים.
יום אחד הייתה לי התנסות, שהפכה את התובנה הזו לבהירה ביותר עבורי.
לא שההתנסות עצמה הייתה מיוחדת במינה, אבל כפי שאתייחס לכך בהמשך, היו לה מספר מאפיינים שהשלימו לי בסופו של דבר את הפאזל.
האירוע קרה בזמן שנכחתי במשחק קבוצתי שאורגן עבור קבוצה של ילדים בני שלוש.
כמה ילדים בגיל הזה,ביניהם ביתי הקטנה שיחקו בתוך ומחוץ לבית אחד ההורים...
מה שראיתי שם הייתה פעילות ערה למדי, אבל כמעט כולה פעילות אינדיבידואלית.
הילדים לכאורה שיחקו ביחד, אבל כל אחד לעצמו. כל אחד מהם רכב על תלת אופן או רכב צעצוע משלו, עשה רעש גדול והסתכל על האחרים, אבל לא הייתה שם פעילות משותפת, שום דבר שהעיד על שיתוף פעולה.
בפעוטוני ילדים ישנה לעתים התרחשות דומה אופיינית ומשמעותית (למרות שמעט חוקרים ציינו אותה), בה הרבה מהפעילויות של הילדים הם מונוטוניות, משעממות וחוזרות על עצמן.
מישהו רוכב על סוס נדנדה הלוך ושוב, ומישהו אחר שר את אותו שיר למשך זמן מופרז, בסוג של רוטינה כזאת, כל הזמן אותו דבר...
הדבר המעניין הוא, שהפעילויות הרוטיניות הללו, מתרחשות דווקא באותם מקומות בהם הילדים נמצאים בחברותא. במקומות בהם הייתה לילדים הזדמנות להיות לבד הם עסקו בדברים יותר מגוונים ומקוריים.
הפעילויות הללו מאוד מקובלות בקרב ילדים בגילאים האלה, אבל מאיזושהי סיבה האירועים באותו יום מסוים, עוררו אצלי רצף של מחשבות שכמו סידרו לי את כל הדברים במקומם ועוד נחזור לזה, אבל לפני זה אני רוצה שנמשיך בעוד כמה הסתכלויות כלליות:
אם אתם מסתכלים על החברה בכללה, או חלק ממנה, אינכם יכולים שלא להיווכח שהפרדה על פי גיל, או על פי מיומנות, או על פי יכולת, אינה דבר מקובל.
בין אם אתם מסתכלים על עסקים, או אוניברסיטאות, או בכל תחום אחר, האוכלוסייה הבוגרת היא מאוד מגוונת. ישנם כאלה שהם על סף פרישה, חלק בגיל ארבעים וחלק רק בתחילת דרכם. כולם משתתפים ביחד במשימה.
אני לא מכיר עסק או חברה שיש בה הפרדה גילית כפי שיש בבתי ספר.
באמת, אם אתם חושבים על העניין הזה כמו שזה מתייחס לחברה בכללה, זה מתחיל לתת איזושהי הסתכלות בהירה יותר לגבי מה שקורה בתוך מוסדות החינוך.
במקומות שמאוכלסים על ידי מבוגרים זה מקובל לחשוב שזה דבר טוב שיש מגע וקשר בין אנשים בעלי דרגות שונות של ניסיון ודרגות שונות של יכולת אישית בעבודה. זה טוב לעסק וזה מאוד מועיל.
אם אנשים היו חושבים שזה לא טוב העירוב הזה, הם לא היו מניחים לו להתרחש.
אני חושד, שרוב האנשים פשוט מקבלים את זה משום שהם רגילים לכך, ושמעט מאוד אנשים שמנהלים עסקים או חברות בכלל נתנו דעתם על העניין. אבל בין אם אנשים יודעים מדוע זה טוב ובין אם לא, זה מאפיין מקובל בחברה שלנו המצליחה למדי.
גם בעובדה הזו אני רוצה להשתמש כרקע להתייחסות בהמשך, אז בואו נתקדם עכשיו לנקודה המרכזית: מה מתרחש כשילד גדל ולומד להתמודד עם העולם סביבו ?
אני חושב שזה מוסכם על רבים שתמצית תהליך ההתבגרות היא התפתחות יכולות הילד: להבין את העולם מסביבו, לגבש תפיסת עולם משלו, להשיג מידה מספקת של תחושת זהות כדי לתקשר עם העולם סביבו, לפתור בעיות... ישנם הרבה דרכים לומר את זה...
באופן בסיסי, התבגרות היא תהליך של רחישת היכולת להתמודד עם הסביבה, יותר מאשר רכישת סידרה של יכולות קבועות שאתה חי על פי הם כל החיים.
הוגי הדעות המודרניים רואים את החיים כתהליך של השתלבות מתמדת בין היצור החי לבין העולם סביבו. החיים אינם משהו שמקבל צורה סופית כאשר אתה מגיע לבגרות ואז רק משחק לפי כללים אלה, יתכן והייתה זו דעה מקובלת בעבר.
המשמעות של הגעה לבגרות, היא היכולת להגיע פחות או יותר למצב שבו אתה ממשיך להתאים את עצמך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, בצורה יצירתית, מוצלחת ומלאת דמיון לסביבה שמשתנה כל העת.
ההבדל בין אדם בוגר לזה שאינו בוגר הוא, שאדם שאינו בוגר עדיין חסר את היכולת הזאת, עדיין מתקשה להתמודד עם מצבים.
האדם הבוגר אמור להיות בעל יכולת למצוא דרכים להתמודד עם העולם סביבו, לפתור בעיות וליצור מציאות סביבתית בה הוא יוכל לתפקד.
מכיוון שבגרות היא תהליך מתמשך של התמודדות עם הסביבה, למידה והתפתחות יכולות להיחשב כ"רכישת המיומנויות הנדרשות כדי להיות מבוגר".
ההתמקדות היא אפוא, על הדרך להיות פותר בעיות מוצלח, פתרונות המתאימים לתפיסת המציאות. אדם בוגר ומוצלח, הוא אחד שיכול להתמודד עם בעיות בהצלחה.
הוא יכול לקחת בעיה, לחשוב עליה, לנתח אותה, ובצורה כלשהיא לבוא עם פתרון שמתאים למציאות על פיה הוא חי.
כדי לתפקד בהצלחה במהלך החיים, על האדם להיות בעל יכולת לבנות תפיסת חיים שחיה בשלום עם המציאות.
בהתחשב בתפיסה זו, השאלה של החינוך, או של הילדות בכלל היא, כיצד מפתח הילד את היכולת לעשות את אותם דברים ומהי הסביבה החינוכית בה הוא יכול לפתח את אותם יכולות ? כיצד הוא יוכל להפוך לפותר בעיות מוצלח וכיצד הוא הופך לבונה נכון של תפיסת מציאות ?
אחת הדרכים, היא על ידי התבוננות באנשים אחרים המגיבים למצבים דומים שאתה נמצא בהם. אדם אינו לומד רק על ידי המצאה של כל דבר מחדש, אלא גם על ידי הסתכלות בסביבה, צפייה ולמידה וחשיבה כיצד אנשים אחרים מתמודדים עם המציאות.
זו הנקודה שבה עירוב הגילים הופך להיות משמעותי.
אדם שגדל לגמרי לבד בסביבה מבודדת לגמרי, לבטח יהיה בעל דרך שונה ביותר של תפקוד כמבוגר מאדם שגדל בסביבה חברתית. ולכן, אחת הפונקציות של יחסים חברתיים, היא היכולת לספק מודלים חליפיים, שאנשים בחברה יכולים ללמוד מהם באופן תדיר.
גם המבוגר היצירתי והמקורי ביותר, מסתכל מסביבו באנשים אחרים ועוקב אחר הדרך שבה הם מתמודדים עם דברים, או כיצד הם מתייחסים אל החיים, והוא כל הזמן שואף ללמוד מהאלטרנטיבות שלהם ולשלב אותם בעולמו האישי כדי שיסייעו לו.
מה שנכון לגבי מבוגרים, נכון על אחת כמה וכמה אצל ילדים.
ילד, שאינו מצויד עדיין במיומנויות משלו של התמודדות, מסתכל במודלים אלטרנטיביים מסביבו, כדי לחנך את עצמו לאותו מכניזם של בניית מודלים התנהגותיים.
אולם יש כאן שוני ואני רוצה לתאר אותו כאן. זוהי תפיסה מעט מסובכת שאנסה להבהיר אותה באמצעות מספר דוגמאות:
בואו נאמר שאני לומד פיסיקה. כמי שמתרגל את הנושא אני אתעניין במה שפיסיקאים אחרים עושים כדי לראות באיזה תיאוריות הם משתמשים, איזה נוסחאות הם מפעילים בהתייחסות לבעיה נתונה. איזה סוג של ניסויים הם מבצעים וכך הלאה.
אבל ילד שמתעניין בבעיה פיסיקלית יתבונן במה שאחרים עושים לא כדי לדעת באיזה תיאוריות ונוסחאות הם ישתמשו כדי לפתור בעיה, אלא כדי ללמוד, איזה תהליך מחשבתי מעורב בפיסיקה ? איזה סוג של פתרון בעיות יש בפיסיקה ?
יש כאן הבדל מהותי. ההבדל הוא, בין, מצד אחד, ידיעה מהי פיסיקה וחיפוש אחר מה שאחרים עושים כדי לפתור בעיות בנושא, לבין לנסות להבין "מהי בכלל פיסיקה".
זוהי רק דוגמא של מה שמתרחש כל הזמן בהתפתחותו של ילד.
הדבר הייחודי הזה, הוחמץ למרבה הצער בספרות החינוכית, אפילו על ידי אנשים שכתבו על התהליך של פתרון בעיות.
הילד פשוט אינו בשל ללמוד לפתור בעיות. הוא חייב ללמוד קודם לכן את המבנים הבסיסיים שבתוכם מבוגרים עוסקים בפתרון בעיות. מהי המהות של הפיסיקה ? מהי המהות של חשיבה ביולוגית ? מהי המהות של ניתוח היסטורי ?
ילד שמתעניין בפוליטיקה, אינו מתעניין בהבחנה בין הדרך שבה פוליטיקאים מתמודדים עם בעיות, זה דבר שמעניין מבוגרים. הילד מנסה קודם כל לתפוס כיצד פוליטיקאים ניגשים לבעיות מלכתחילה, מהו המאפיין של החשיבה הפוליטית.
עד אשר לא תהיה לו הבנה מהי הדרך שבה פוליטיקאים מקבלים החלטות, הוא לא יהיה מסוגל לחשוב האם פתרון אחד טוב יותר מפתרון אחר.
הבדל יסודי זה, הוא המפתח. הילד מנסה להבין את מהות החיים ואת המהות של פתרון בעיות. אבל הוא יהיה טרוד בבחירת אלטרנטיבות וגישות שונות רק בשלב הבוגר יותר .
זה המפתח למה ששגוי בדרך שבה בתי הספר יוצרים הפרדה על ידי גיל או יכולת.
ישנם שתי סיטואציות קיצוניות שילד יכול להיקלע לתוכן, וכל אחת מהן היא סיטואציה ענייה בפוטנציאל הלמידה שבה:
אחת מהן, היא סיטואציה שבה ילד נמצא אך ורק בחברת מבוגרים, לדוגמא, האידיאל של ילד ומבוגר באחד על אחד.
ישנו כאן פער דורות קיצוני. המבוגר הוא כבר מבוגר, אדם החוקר מגוון גדול של דרכים לפתרון בעיות, תפיסות עולם וכך הלאה, ואם המבוגר הוא באמת בוגר אינטליגנטי ומפותח דיו, הוא באמת יהיה מותאם לכך.
לילד לעומת זאת, יש, כפי שציינתי, מושג קלוש כיצד לעבור את אותם תהליכים.
הילד תקוע עם שותף מבוגר, והמבוגר לא מבין מדוע לילד יש כזה קושי.
המבוגר יכול לגלות התעניינות גדולה בילד וינסה כל הזמן להסביר לו מה הוא עושה.
ככל שהמבוגר מסביר יותר, כך הילד מבין פחות, משום שהבעיה של הילד היא חוסר בקוד תקשורת עם המבוגר. הם לא מדברים באותה רמה.
כל מבוגר שבילה זמן רב בחברת ילדים חש בתסכול הזה.
זו הבעיה המרכזית של הוראה, בכל נושא.
לדוגמא, אתה מביא חבורה של סטודנטים צעירים לפיסיקה, ואז אתה מציב בפניהם פרופסור, וגם אם יהיה סבלני ככל שיוכל, ויסביר את החומר עשרים פעם...
הבעיה היא לא שהסטודנטים אינם מבינים את המילים, או שיש להם בעיה לרשום אותן. הבעיה היא, שסטודנט מתחיל, לא מבין את הגישה של הפיסיקה אל העולם שסביבו.
לא משנה כמה פעמים המורה יחזור על תיאוריה פיסיקלית מסוימת, היא חסרה בסיס בעולמו של הסטודנט. לכן אין תקשורת ושום דבר לא קורה במוחו של הסטודנט.
זוהי תופעה כל כך נפוצה, עד שהיא מעוררת חמלה ממש .
זה לא פער דורות שקשור לגיל, זו שאלה של דו-שיח ברמות שונות.
אתה יכול להיות הפדגוג הכי טוב בעולם, אתה יכול לנסות כל טריק שבעולם, אתה לעולם לא תוכל לעקוף את זה...
מה שקורה בסופו של דבר בסיטואציות מהסוג הזה, הוא, שהילד גדל, ויוצר איכשהו במוחו את הרעיון של מה פיסיקאי צריך לעשות. אתה מקבל אנשים שיש להם רעיונות מאוד מוזרים על מהי היסטוריה או פיסיקה או פילוסופיה, או כל דבר אחר.
זה נגרם מהפער הזה שהזכרתי, בינם לבין המורים שלהם במשך כל תקופת נעוריהם.
זה קורה לעיתים קרובות, גם עם ילדים שגדלים במשפחות עם הורים מאוד אינטלקטואלים. לילדים האלה יהיו בראש רעיונות מוזרים, בדיוק משום שהוריהם היו הורים "נפלאים", שהסבירו להם כל דבר, שנה אחרי שנה והילדים מעולם לא תפסו זאת באמת.
הסיטואציה הקיצונית השנייה, שהיא הרסנית לפחות באותה מידה להתפתחות מנטאלית נורמאלית, היא הפרדה גילית אצל ילדים.
זה אומר למעשה, לשים ביחד את כל הילדים שהם באותה רמה של התפתחות.
כיום זה כבר נהיה קיצוני. בבתי הספר, כבר לא מסתפקים בחלוקה על פי גיל. אם אתה קובע חלוקה רק על פי גיל, אתה לא מקבל קבוצת ילדים באותה רמה התפתחותית.
לכן למחנכים המודרניים יש סידרה שלמה של מבחנים שמאפשרים להם לסווג ילדים לקבוצות זהות מבחינה התפתחותית, והם רואים בכך הישג חינוכי מרשים.
הסיטואציה כאן היא אפילו עוד יותר אכזרית כלפי הילד, משום שפה כולם נמצאים באותה בעיה, ואף אחד לא יכול לעזור לרעהו. אין להם אפילו את האפשרות לקחת דוגמא ממישהו מוצלח בסביבה. הם צריכים לנסות למצוא כיצד לפתח את היכולות והמיומנויות ואת המסגרת והמתודולוגיה של ההתמודדות עם העולם בכוחות עצמם והם נמצאים בעמדת נחיתות כפולה.
מה שעושים היום בבתי הספר הרגילים, הוא לחבר בין שתי ההקצנות הללו.
בדרך שבה השיטה החינוכית של החברה נתפסת, יש לקחת חבורה של ילדים שהם באותה רמה התפתחותית וגילית, ולדחוף אותם לחדר עם מבוגר, וזה יוצר את השילוב הגרוע ביותר של שתי הסיטואציות.
מצד אחד כל פרט בקבוצה נמצא בחוסר, משום שכל מה שהם רואים זה מבוגר והם לא לומדים ממנו שום דבר. מצד שני כשהם מסתכלים מסביב ומנסים להשיג עזרה משכניהם, הם לא יכולים, משום ששכניהם נמצאים באותה סירה כמוהם.
מה שקורה לתלמידים בבתי הספר ובקבוצות משחק הוא מצב של תסכול הלקוח הישר מתוך ספרי הפסיכולוגיה ונקרא: "המצב המתסכל ביותר". והדבר הראשון שקורה לך כאשר אתה נהייה מאוד מתוסכל זה להתחיל לכעוס.
כל מי שפוסע לתוך בית ספר, מייד מרגיש אווירת כעס ועוינות בלתי ממוקדים, וחוסר המיקוד של העוינות כאן הוא מכריע. הכעס שלהם אינו רציונאלי (משום שלא קורה שום דבר מסוים שבגינו הם כועסים), להיפך הם מלאים בכעס בלתי מוגדר שמופנה החוצה באופן אקראי.
הדבר השני שקורה והיא בת לוויה לכעס הזה היא מצוקה, מצוקה בלתי מוגדרת.
לא מצוקה, כזאת למשל, משום שאימא שלך עזבה אותך לפני רגעים מספר, ואינך יודע מתי היא תחזור, שזו מצוקה ספציפית ויש לה בסיס רציונאלי.
במצוקה לא מוגדרת, אתה במצוקה אבל אינך יודע מדוע, ותסכול הוא אחד הדברים שגורמים למצוקה הבלתי מוגדרת זאת.
אם אתה מתוסכל ביחס לפתרון בעיות, אתה מתוסכל ברמה הבסיסית ביותר של התהליך המנטאלי. אתה אינך יכול לשים את האצבע על מה שאתה רוצה לעשות יותר מכל, כלומר, לפתור בעיות ולבנות דברים חדשים.
אתה אינך מצליח לעשות זאת, אתה אינך מקבל עזרה מאף אחד מחבריך, שגם הם נמצאים באותה סירה, גם לא מהמורה, שאינו יכול להגיע אליך, אתה פשוט מתוסכל מאי היכולת להתקדם.
עוינות בלתי ממוקדת ומצוקה בלתי ממוקדת, מובילה לדבר השלישי שהוא מה שאני מכנה בשם "התנתקות". אני מתכוון להתחלה של התכנסות פנימה, יצירת מחסום של זרות משאר העולם- סוג של אוטיזם. התנהגות שמאופיינת בהליכה בתלם, ובחזרה מונוטונית על אותו דפוס שוב ושוב.
ההבדל בין השנים הראשונות למאוחרות יותר, הוא, שבשנים הראשונות התגובות המוטוריות עדיין לא דוכאו, ואותו אוטיזם מוקדם, מופיע כהתנהגות רוטינית.
יותר מאוחר כאשר החברה מצליחה לשלוט בדפוס ההתנהגות הזה ("אל תצעק", "אל תרוץ מסביב", "אל תעשה הרבה רעש"), הוא מדוכא לכאורה, והופך להיות מעומעם.
אלו הם אפוא שלושת המאפיינים, שמאוד נפוצים בקבוצות מופרדות על פי גיל או רמת התפתחות. כל שלושת המאפיינים ההתנהגותיים הללו צומחים מתוך תסכול של חוסר יכולת לשלוט בדברים.
אתה לא תראה סוג כזה של התנהגות אצל ילדים שמרגישים שהם יכולים להתמודד עם הסביבה שלהם. אתה רואה בדיוק את ההיפך, פעילות מלאת מרץ וחיים, רצון עז להמשיך במשימה, רצון עז להמשיך לשלב הבא.
מה שמוביל אותי פחות או יותר לנקודה של כל העניין.
מכיוון שדיברתי על שתי המגמות הקיצוניות והשילובים שלהם כפי שהם מופיעים בבתי הספר הרגילים, אני סבור, שעכשיו זה ברור, מדוע אני חושב שעירוב גילים חופשי הוא גורם כל כך קריטי במודל של סאדברי וואלי, וזה המפתח לכל שאר הדברים.
עירוב גילים חופשי מאפשר זרימה חופשית של פעולות הדדיות בין ילדים בשלבים שונים של התבגרותם.
זה מאפשר לילד שגדל לכיוון הבגרות, תמיד למצוא מישהו בשני הכיוונים. הוא יכול למצוא מישהו שהוא כמה צעדים לפניו ביכולת להתמודד עם הסביבה (כמה צעדים לפניך, ולא יותר מידי קדימה שהוא כבר לא עומד בפני אותם בעיות כמוך), מישהו שעדיין דובר את אותה שפה, שעדין עושה את אותם שגיאות, אבל באותו זמן, מישהו שהשיג חלק מהדברים שאתה רוצה להשיג. ומכיוון שאתה יכול לדבר על 80% מזה בחופשיות (משום שאתה נמצא איתו באותה סירה ב-80% מהדברים), שאר ה- 20% הופכים להיות הרבה יותר קלים להבנה.
מצד שני, זה באותה מידה חשוב שתהיה אפשרות לפנות ולמצוא מישהו שהוא קצת מאחוריך. משום שאתה משיג שליטה בהישגיך ובהתבגרותך ומשכלל אותם על ידי כך שאתה מסביר וחוזר ומסביר והופך את זה לברור למישהו ששואל אותך.
זו המשמעות האמיתית של האמרה השגורה ש"הוראה ולמידה הם שני צדדים של אותה מטבע", זה אכן כך. זה חשוב באותה מידה לפתור בעיה ולהיות מסוגל גם לבטא במילים את הפתרון ולהשחיז אותו מול מישהו ששואל אותך ועושה לך חיים קשים בעניין הזה. וזה מה שאתה משיג כאשר אתה יכול להסתכל לצד אחד ולראות מישהו מעט מבוגר ממך ולהסתכל לצד אחר ולמצוא מישהו שמעט צעיר ממך.
לימוד ואפיון זהיר של היחסים הבין גיליים בסאדברי וואלי, נותן תוצאה, שהיא התפלגות סטטיסטית בצורת פעמון קלאסי שמייצגת את התפלגות המגעים הבין גיליים השונים.
השכיחות היא שרוב הילדים יתקשרו עם אלה שקרובים להם בגילם רוב הזמן, וזמן פוחת והולך אם אלה הרחוקים מהם בגילם. אולם המגע בין גילאים רחוקים, בהחלט קיים, והוא נועד כדי להאיץ את התהליכים ההתפתחותיים הנורמאליים.
מדי פעם, אדם מבצע צעד גדול בצורה קלה.
בדרך כלל, הצעדים הקטנים, הם שלוקחים את מירב הזמן.
עירוב הגילים מאפשר לך לעשות צעדים גדולים יחסית בתדירות יותר גבוהה ואנו רואים שזה מתרחש כל הזמן.
פתאום ילד מגיל מסוים מתחבר עם מישהו שהוא גדול ממנו או קטן ממנו בכמה שנים.
זה הפליא אותנו בהתחלה כאשר מישהו בגיל העשרה, פתאום מוצא סיפוק גדול בהתייחסות לילדים קטנים. אין לזה שום קשר לאינסטינקטים אימהיים או אבהיים, זה קשור ליכולת שלהם למצוא ערך רב בלעקוב אחר צעדים גדולים שמאפשרים לגשר על פני פערים.
באותה תדירות, ילד קטן יבצע קפיצה בתחום מסוים וימצא שפה משותפת עם מישהו שמקדים אותו בהתפתחות באותו תחום.
עובדה היא, שבסאדברי וואלי קשה למצוא קליקות. יש חברויות, ויש קבוצות קטנות, אבל קליקות של ממש, מאוד נדירות בבית הספר. קליקות, הם אחד המאפיינים הנפוצים במציאות של בתי ספר רגילים, היעדרם היחסי כאן בהחלט ראוי לציון.
מהו ההסבר למצב העניינים פה ?
התשובה היא פשוטה: אפילו כאשר יש לך קבוצה אשר עימה אתה אוהב לבלות את רוב זמנך, ישנו תמיד מישהו מחוץ לאותה קבוצה שאיתו אתה רוצה לבלות חלק מזמנך.
תמיד יש מישהו שיש לו תחומי התעניינות דומים לשלך. כתוצאה מכך, אתה מוצא, שילדים יוצאים באופן תדיר מתוך הקבוצה המיידית של חבריהם הקרובים כדי לפתח תחומים שהם לא חולקים עם אותה קבוצה. לכן, אין קליקות קבועות.
דבר נוסף שאני חושב שהוא ראוי לציון בסאדברי וואלי, וקשור לעירוב גילים חופשי, הוא היעדר ניכר של עשיית רושם והתפארות. כמובן, אני לא מתכוון לומר שזה לא קורה בכלל, אחרי הכול, החברה שלנו ממש בנויה על זה. אבל כאשר מתבוננים בתלמידים בבית הספר, אתה לא יכול שלא להבחין בכך שחלק גדול מאוד של ההתקשרויות בין הילדים לא קשורות כלל לעשיית רושם, או אפילו קנאה, כאחד המאפיינים העיקריים שלהם.
מדוע ?
התשובה קשורה ישירות לעירוב הגילים. עשיית רושם וקנאה ממש נכפים על ילדים שכלואים בתוך קבוצת גיל אחת, זה עניין של קביעת מדרג היררכי בתוך הקבוצה. הם כולם באותה סירה ולכן כל מה שנותר להם להלחם עליו זה לקבוע עדיפות פיזית או פסיכולוגית.
בסאדברי וואלי, חלק גדול מהנקודות הללו הוצאו מתוך הסיטואציה.
אני לא מדבר כאן במונחים מוסריים. אני מדבר על מה שקורה הלכה למעשה באינטראקציות של למידה.
כאן, כל אחד יודע, ובמהירות מודע לכך, שכולם בורים.
לדוגמא, איזה טעם יש לילד להתגאות כאשר הוא יודע חשבון היטב ? הרי הוא יודע שהוא אינו מסוגל לחשב היטב כמו מישהו שמבוגר ממנו בשלוש או ארבע שנים, ואיתו הוא נמצא כל הזמן במגע...
עירוב הגילים מפחית את הנחיצות של עשיית רושם, משום שעירוב גילים מבוסס על מוטיבציה אנושית בריאה ללמידה מכל מקור אפשרי.
אדם בריא בנפשו תמיד ירצה ללמוד מכל מי שנמצא בסביבתו שיכול ללמד אותו כל דבר שיעזור לו להתפתח והסיפוק נוצר מההישג, לא מההתפארות.
אני רוצה לסיים, מהמקום שממנו התחלתי.
כל מה שאמרתי שמתייחס לתלמידים בבית ספר עם הפרדה גילית, נעשה ברור באופן קיצוני כאשר אתה מסתכל על ילדים בני שלוש.
ילדים בני שלוש, נמצאים עדיין בשלב התחלתי של התפתחות הקשרים והמיומנויות הבסיסיות של החיים. בשלב הזה, הם לא יכולים לתקשר בקלות עם אחרים.
כאשר הם נמצאים בחברת בני גילם בלבד, עוצמת התסכול שלהם היא כפולה, משום שלא רק שהם כולם באותה סירה, אלא שאין להם יכולת לדבר זה עם זה באותה הסירה. ישנה כאן חבורה של ילדים, שאינם יכולים אפילו לבטא בפני חבריהם את זה שהם רוצים לעשות איתם דברים משותפים. הם יודעים מה הם רוצים לעשות, יש להם את התמונה הזו בראש, אבל הם לא יכולים להעביר את המסר.
לכן כאשר יש רק ילדים בני שלוש ביחד ואין ילדים נוספים גדולים יותר בסביבה שיכולים לעזור להם, אין אפשרות לגשר על חוסר התקשורת ביניהם.
הבעיה אינה נפתרת גם אם יהיו בסירה הזו חבורה של מבוגרים.
אין באפשרות המבוגרים לחצות את פער התקשורת, משום שכמו שהסברתי אין שום דרך שאני אוכל לשוחח ביעילות עם ילד בן שלוש שאותו לא פגשתי בעבר.
הוא לא בטח בי, הוא לא הכיר אותי, אני לא הבנתי אותו, הוא לא הבין אותי, זה קשה מנשוא.
אולם אם היו כמה בני ארבע וחמש שם, כל התמונה הייתה משתנה. בעיות אלה לא היו קורות, כי הם היו יכולים לתקשר עם בני השלוש, הם יכלו להוות גשר.
ילדים גדולים יותר, ידועים כמי שיכולים להיות גשר מושלם של תקשורת בין ילדים קטנים לשכמותם, ובין ילדים קטנים ומבוגרים.
עירוב גילים חופשי בסאדברי וואלי חייב להיות מוסבר בצורה כלשהיא לאנשים מבחוץ שבאים וצופים במה שאנו עושים, אבל אני חושש שזו משימה קשה מאוד, משום שמערכת החינוך הרגילה נמצאת כל כך רחוק בקוטב השני. חשוב שנעשה זאת, משום שבאמצעים חינוכיים פשוטים, אנחנו קוצרים הצלחות חינוכיות גדולות. האפקט של עירוב הגילים, מאיץ את ההתבגרות ואת ההתפתחות של ילדים אצלנו, בייחוד אלה שהתחילו פה בגיל צעיר.
באופן כלשהו, זה זוכה לתשומת לבם של הרבה אנשים שמבקרים בבית הספר.
הם מציינים את התפעלותם מבלי להבין את א הגורמים המרכזיים לכך.
הם יציינו את העובדה שזה מפתיע, שבני העשר, האחת-עשרה, והשתיים-עשרה אצלנו כל כך מפותחים ובוגרים ושמבוגרים יכולים לתקשר איתם ולשוחח איתם.
משמעות הדבר היא שהם הרבה יותר קרובים להיות שווים למבוגרים ביכולת ההתמודדות שלהם עם בעיות ומשימות מאשר בני גילם בחברה הרגילה.
כמו שאני רואה ומבין את זה, זוהי התוצאה הישירה של ההשפעה, של עירוב גילים חופשי בקרב ילדים בבית ספרנו.
דני.
פרופסור דניאל גרינברג הוא ממייסדי והוגי ביה"ס סאדברי וואלי, בוסטון ארה"ב,
המודל עליו מבוסס ביה"ס "כנף".