אני מסתכל על מסע חיי ומנסה לתפוש מחדש, את מה שהיה שלי כשהייתי ילד קטן.
הישגים של ילדים הם עצומים והם זכו להכרה על ידי רבים לפני. להתיישב, לזחול, ללכת, לשלוט בשפה, אפילו יותר משפה אחת. ומשום שכמעט וכל התינוקות מצליחים במשימה קשה זו, אנו לא מספיק מעריכים זאת.
במקום להכיר ביכולת שלהם ללמד את עצמם דברים שיכולים להיות קשים עבור כל מבוגר אימצנו את הרעיון, שכאשר הם בני ארבע או חמש, אנחנו לוקחים על עצמנו את החינוך שלהם ומלמדים אותם את כל הדברים "החשובים" שהם יצטרכו לדעת כדי להפוך למבוגר פרודוקטיבי ומצליח.
אנחנו רוצים לחלוק את מה שאנו יודעים, ולהציע להם קיצורי דרך למידע שעמלנו רבות להשיג, ובכך לחסוך מהם את הצורך לעשות שגיאות.
אפילו אם הייתי מודה שכוונותינו טובות, שזה כלל לא מסקנה מחויבת המציאות, אני טוען שאנו לעולם לא היינו קרובים לעשות עבור הילדים טוב יותר ממה שהם היו עושים בעצמם.
ב- 1967 התארגנה קבוצת אנשים להתחיל ניסוי חינוכי, אשר הוקיר את ההישגים המרשימים של הילדות המוקדמת ויצר מצב שיאפשר לילדים להמשיך וללמוד על העולם בלי הפרעה, והקימה את בית-הספר של סדברי וואלי.
כמי שניתנה לו ההזדמנות לצפות בהתקדמות של הילדים בבית-הספר הייחודי הזה, אני שוב חוזר ומעריך את השיעור שהייתי חייב ללמוד שוב ושוב.
מכיוון שהחיים הם מאוד מורכבים, אפילו הצופים המוכשרים ביותר יכולים להבחין רק בחלק מהמציאות. אפילו אז, רק חלק מהתצפיות עומדות במבחן הזמן, חלק מהן משתנות עם הזמן, חלק מהן מוחלפות על ידי תצפיות שנעשות על ידי צופים מוכשרים שממשיכים אותם. זה נכון לגבי כל תחומי הידע. מתוך הכרה זו דחיתי כל אמונה או קו מחשבה שמנסה לבנות חוקיות לתצפיות ולא נותן להם להשתנות.
יתכן שאחד הנזקים העיקריים שמבוגרים עושים בניסיון לעזור לילדים ללמוד הוא ברצון לשים את הידע של המבוגרים במקום המערכת של המשובים של הילד שהייתה כה מוצלחת בשנים הראשונות של התפתחותו.
זה לוקח מן הילד את העצמאות ומחליף אותה ב"דעת מומחים". הילד במקרים רבים הופך להיות פסיבי, נבוך או כועס.
מינקות מוקדמת ילדים מפתחים את הקריטריונים שלהם לגבי מה שנכון ומה לא. הם באופן מתמיד בוחנים נתונים חדשים מול המשוב הפנימי שלהם מתוך מטרה לשפר ולהתאים את הקריטריונים שלהם עד אשר הם מרגישים שהדברים נכונים, לפחות לפי שעה, בשלב הזה של התפתחותם.
לדוגמא, השימוש בשפה בחוג המשפחה צריך לעבור שינוי כאשר הם מתחילים לדבר עם אנשים במעגל יותר רחב, והמשוב שהם מקבלים כשהמעגל מתרחב עוזר להם לשכלל את השפה שלהם.
קחו משהו בסיסי כמו אכילה. אפילו התינוקות הצעירים ביותר יודעים מתי הם רעבים והם יינקו את חלב אימם עד שהם ישביעו את רעבונם.
בניסוי שנערך לפני יותר מארבעים שנה כדי לדעת איזה דיאטת מזון תינוקות יבחרו לעצמם, הוגשה להם ארוחה מלאת מטעמים. מסקנת המחקר הייתה, שלמרות שילדים אוכלים לעיתים מאכלים יוצאי דופן, לאורך תקופת זמן הבחירה שלהם הייתה מאוזנת.
אוכלוסיית המבוגרים שסובלת מעודף משקל, שנאלצת להשתמש בניתוח מעקפים כדי לפצות על עורקים סתומים מאוחר יותר בחיים, אוכלוסיה שבה התקפי לב הם אחד הגורמים הראשיים למוות מוקדם, ושהניידות שלה נפגעת משרירים מדולדלים, לא נמצאת בעמדה שיכולה לדעת טוב יותר מה טוב לכל אחד לאכול או כיצד לנהוג עם עצמו.
אפילו לאותו מיעוט של הורים בעל מודעות בריאותית, זו תהיה שגיאה לקחת מהילדים את היכולת לפתח את הקריטריונים שלהם לאכילה בריאה ודאגה לעצמם.
ילדים בריאים בנפשם אינם בעלי יצר הרס עצמי. הם לא הולכים על קצה הצוק כדי לחשוף
את עצמם לסכנה ידועה. זה נכון שבמהלך ההתנסות שלהם, הם חושפים את עצמם לסכנות לא ידועות, ואנו לא יכולים לאפשר להם לאכול רעל או ללכת במקום בו הם עלולים להידרס. אבל זה הכלל ולא היוצא מן הכלל. אנו צריכים לאפשר לילדים לפתח את הכללים שלהם לגבי מה שנכון או לא נכון בכל מצב שהדבר אפשרי.
כמו רבים מבני דורי אני נאבק עם בעיית עודף משקל במשך השנים, והפכתי להיות מאוד מודע לשורשים של הדילמה שלי. אני מתפתה לאכול כאשר אני חרד, או כאשר אני חסר מנוחה. אני מרגיש חייב לגמור את מה שהוגש לי. אני מרגיש "מורעב" כאשר הזמן של הארוחה מתקרב.
יש לי תחושה מזה זמן מה שכל הרגשות האלה ביחס למזון קשורות רק באופן חלקי לצורך אמיתי בתזונה. אני גם יודע שאנשים יכולים לצום במשך ימים או אפילו שבועות, בלי לאבד אנרגיה או להרגיש רעבים.
רק לאחרונה התחלתי להתמקד בבעיה. התחלתי לצום למשך שלושה ימים תוך תשומת לב מיוחדת לתחושת הרעב שלי ולתגובות הגופניות. ברגע שהחלטתי שאני הולך לצום, לא הרגשתי רעב מיוחד בזמן הארוחות, לכן אני חושב שכמו כלבי פבלוב, אני הורגלתי לאכול בזמנים מסוימים במשך היום.
הורים אומרים לנו שאכילה בזמנים קבועים היא לטובתנו, אבל מתברר שזה יותר לנוחותם. מי שצריך להכין את הארוחה צריך להתחשב בו, אבל צריך לומר זאת כך ולא להפוך את זה למשהו שהוא כביכול טוב לילד.
כאשר אנשים שאנו סומכים עליהם ותלויים בהם מכזיבים אותנו, זה מלמד אותנו לא להאמין למסרים שאנו מקבלים ממערכת העצבים שלנו. כעת, כאשר אני שם לב היטב לזמנים בהם אני רעב, אני מגלה שאני הרבה יותר רגוע, אוכל יותר לאט, אוכל הרבה פחות, ואני לא אוכל רק משום שאני חרד או עצבני.
עד לגיל 14 אני יחד עם רבים מבני דודי, בילינו כל קיץ עם סבא וסבתא שגרו בחווה. היו שם סוסים, פרות, חזירים, תרנגולות, חתולים וכלבים ושאר חיות החווה. לידה של חיה חדשה הייתה תמיד אירוע מרגש לנו כצעירים. חיות צעירות אלה הפכו לחביבות ביותר עלינו והיינו מנקים ומלטפים אותם. זה היה מאורע מאוד טראומטי כאשר החיות הללו נשחטו והוגשו כאוכל לשולחן. התגובה של סבא שלי הייתה שזה חיוני לקיום שלנו. אם הייתה לי הברירה לעולם לא הייתי הורג את חיות המחמד, אבל אני בטחתי בחוכמתו של סבא שלי ולמדתי ליהנות מהטעם של הבשר.
יותר מאוחר בחיי נעשיתי מודע לכך שיש בעולם אנשים שלא אוכלים בשר ומצליחים לשמור על בריאות תקינה. יותר מכך היו הרבה התראות מצד הרופאים על תופעות הלוואי השליליות של אכילת בשר.
אני כיום צמחוני מתוך בחירה כבר עשרים שנה. אני מרגיש שאני בריא לחלוטין ויש לי הרבה אנרגיה. איבדתי את התאווה לבשר ואני מרגיש טוב עם העובדה שאני לא נוטל את חייהם של חיות למען שימושי האישי.
אם היה לי הביטחון ברגשות שלי, הייתי נמנע מחלק מהטראומה החמורה כשהייתי ילד ולא הייתי צריך להיאבק עם בעיות אכילה במשך חיי.
כאשר אתה מתחיל לפקפק בדעתם של מומחים, אתה מגלה שאין תחומים שאותם אתה מוכן להשאיר נטולי ספק. אנו כולם יודעים מניסיון אישי או מקריאה בספרים על שגיאות שרופאים עושים. אני התחלתי לראות את הרופאים כמקורות אינפורמציה, אבל אני סומך על האינטואיציה וההתבוננות הפנימית שלי.
לפני מספר שנים הייתה לי פריחה חמורה בעור באחת הרגלים שלי שמאוד גרדה לי. ככל שגירדתי יותר, כך זה החמיר והתפשט. הלכתי לרופא עור לעזרה. הוא אמר לי שאני אצטרך לקחת תרופה מסוימת באופן קבוע במשך כל חיי. מחשבה זו הייתה קשה מאוד עבורי ולא הייתי מוכן לקבל זאת בלי לבדוק אלטרנטיבות. מכיוון שהייתי מודע לכך שככל שהתגרדתי יותר הבעיה החמירה, החלטתי שאני לא אגרד, ולא משנה כמה יגרד לי. אחרי שבוע שלא גירדתי ההטרדה והבעירה נחלשה ולבסוף נעלמה. לאחר מספר חודשים גירדתי את רגלי כשהייתי עצבני כדי לראות הפריחה תחזור והיא חזרה. כך שהייתי מודע לקשר בין החרדה לבין הפריחה. אבל אני מעולם לא השתמשתי יותר בתרופה שהרופא רשם לי, וזה היה לפני יותר מעשר שנים.
מקרה זה לימד אותי שהרופא הוא לא יותר מאשר יועץ, ולא יודע כל.
זה היה קשה מאוד להיפטר מהחינוך שסופק לי לטובתי. חלק מזה עמד במבחן הזמן, אך
עדיין יש הרבה מקרים שבהם ההנחות שהוצגו בפני כנכונות לא עמדו במבחן הזמן. כשמדובר בגוף שלי אני מנסה להסתמך על הפידבק שאני מקבל מהלב, הריאות ושאר האיברים.
כשמדובר באינפורמציה על העולם החיצון אני הרבה יותר ספקן ביחס לדעת מומחים ותמיד שואל את עצמי האם רעיונות אלה הגיוניים בהסתמך על ניסיוני האישי.