כמה פעמים בחייכם שמעתם את המשפט: "אי אפשר להסתדר בארץ בלי בגרות". או "בכל מקום עבודה, הדבר הראשון שדורשים ממך זה בגרות". או, "כדי להתקבל לאוניברסיטה צריך תעודת בגרות".
כמה פעמים אמרתם לילד שלכם שאם לא תהיה לו תעודת בגרות יהיה לו קשה להצליח בחיים?
האומנם?
הסתכלו סביבכם. כמה מהאנשים שאתם מכירים הם בעלי תעודת בגרות מלאה? ולכמה מתוכם זה באמת עזר להצליח בחיים?
לפי נתוני הלמ"ס בעניין משרד החינוך לשנת- 2008:
מספר הזכאים לתעודת בגרות- כלומר אלו שעברו את הבחינות בציון עובר, מהווים בסה"כ- 46.3% מסך כל מסיימי י"ב כיתות (53,325 ילדים). מתוכם רק לחלק תהיה תעודת בגרות כזו שאין צורך לשפר את ממוצע הציונים שלה והיא מאפשרת להתקבל ללימודי תואר באוניברסיטה במקצוע מבוקש עם או בלי ציון פסיכומטרי הולם.
בהנחה שרק- 81.8% מכלל ילידי השנתון סיימו י"ב כיתות, כמה ילדים במדינת ישראל אמורים לא להסתדר בחיים?... רובם המוחלט (כ-70% מכלל בני השבע-עשרה)!
אז מה עושים?
מחליפים את השר, מקימים וועדות, עושים רפורמות, כותבים בחינות קלות יותר, מצמצמים את החומר הנדרש לבחינה, מגישים לבחינות רק מי שסיכויו טובים. בונים מערכות יקרות יותר, מזניחים את החינוך, וממשיכים לשטוף את מוחם של ילדינו ושל עצמנו במטרה אחת ויחידה: הגדלת אחוזי ההצלחה בבגרות!
וזה עוזר?
מסתבר שלא. השיפור באחוזי הזכאים לתעודת בגרות עלה במשך השנים האחרונות בחלקי אחוזים בודדים בלבד.
אז מה עושים?
מחליפים את השר, מקימים וועדות, עושים רפורמות...
להלן ציטוט מתוך "דו"ח דברת", אחת הוועדות (היותר מוצלחות דווקא) לבחינת מערכת החינוך:"תעודת הבגרות מהווה מטרה מרכזית בבתי-הספר העל-יסודיים, ואולי של כלל מערכת החינוך. אולם מודל בחינות הבגרות מנוגד לתורה החינוכית של המערכת עצמה..."
מודל בחינות הבגרות גורם נזק לאדם הצעיר בהיותו גורם מדכא חדשנות ומקוריות, רעננות מחשבה, יצירתיות, סקרנות וחקרנות. על מנת לחנך ילדים להצלחה בבחינות הבגרות יש צורך להשקיע מאמץ בכיוון הגורם להם להפוך לבני אדם צייתנים וקונפורמיים בעלי ידע מוגדר ומוגבל. המערכת מפתחת ומעודדת כיוונים מסוימים ומונעת גישה למחוזות שאינם חלק מהחומר לבחינה.
זאת ועוד, בחינת הבגרות כמרכיב שולט ומרכזי בתודעה, מעודדת נורמות של תחרות והשוואה. מגדילה פערים - יוצרת בידול בין מי שיכולים להרשות לעצמם העשרה והוראה פרטית למי שלא. ויוצרת הרגלים רעים של אנטי למידה, העתקה, לעיסת חומר והקאתו.
הבעיה מחריפה והולכת עם הזמן היות ומודל זה הוא היפוך מוחלט לכיווני החינוך הנדרשים בעידן המידע של ימינו. עידן בו התרחבות הידע האנושי מואצת בקצב שלא היה ידוע מעולם והנגישות אליו קלה ופשוטה. עידן בו הוודאות היחידה היא חוסר וודאות ושינוי. עידן של כפר גלובלי, מורכב ודינאמי. עידן בו ישנו יתרון לבני אדם "חכמים" כלומר – סקרנים, חקרנים, גמישים, נעזרים, לומדים כל חייהם, מרושתים, בעלי ביטחון עצמי ופועלים באופן עצמאי.
בעידן הזה, מודל הבנוי על ליבת ידע קבועה ומקובעת הנכפית באופן בירוקראטי מלמעלה, הוא לחלוטין מזיק.
התרמית הגדולה:
מודל בחינות הבגרות לא מופיע במסמך מטרות החינוך של מדינת ישראל. יותר מזה, הוא נוגד חלק, אם לא את כל המטרות הללו ופוגע ביכולתו של האדם הצעיר לשרוד, להשתלב ולהצליח.
יחד עם זה הפכה עם השנים תעודת הבגרות למטרה מקודשת, לסמל, לעגל הזהב של מערכת החינוך הישראלית ושל החברה הישראלית כולה. כלומר כולנו הולכים בדרך שנוגדת את מטרותינו ומזיקה להן.
המצב חמור עוד יותר כי בסוף התהליך המטרה אינה מושגת. רק מיעוט (31%) מכלל ילדי ישראל מחזיקים "בכרטיס הכניסה היקר הזה לחיים".
אם ננסח את זה בחריפות הראויה – כולנו שבויים בשקר הגדול שאנחנו משקרים לעצמנו, מקדישים ומקריבים חלק יקר וניכר מחייהם הצעירים של ילדינו להזנת השקר הזה על חשבון וכנגד כל המטרות שהצבנו לעצמנו.
אין לי מילה אחרת להגדיר זאת אלא "מחלה קשה".
מנחם גורן הוא מייסד בית-הספר הדמוקרטי סאדברי "כנף".