תרגום: אבנר לוטן
עריכה והדגשות: תומר א.
אין שאלה שנשאלת בתדירות גדולה יותר על סאדברי.
איכשהו קל לקבל את העובדה שבית הספר הוא בית ושאין בו חדרי כיתות.
אבל מה שמוזר באמת זה, שאף אחד לא נראה "עושה" משהו, בית הספר נראה כאילו הוא "בהפסקה תמידית".
אולי פרספקטיבה היסטורית יכולה לעזור להבין את השאלה הזאת:
הקדמה:
לפני שייסדנו את בית-הספר, כל דיון על הפילוסופיה החינוכית שלנו היה הצגה של רעיון היפותטי כלשהו.
העלינו בפני אנשים רעיונות כאלה ואחרים שחשבנו עליהם, והאנשים האזינו, בד"כ בספקנות, ואז הציגו את הטענה שתמיד קשה להתמודד מולה: "זה לא יצליח!"
מה יכולנו לענות להם ? שזה כן יצליח ?
היום אנו יודעים שזה עובד ומצליח. הבעיה שלנו היום, זה להסביר לאנשים, בדרך כלשהיא, כיצד זה מצליח, כשהתחושה האינטואיטיבית היא שזה לא אמור להצליח.
יש הרבה דברים שאנו יכולים לומר היום, ואתן כאן רק דוגמא אחת:
"מעולם לא היה לנו מקרה של דיסלקציה".
אנו קוראים ש- 10-15% סובלים מדיסלקציה, אבל אצלנו, עד היום לא היה אפילו מקרה אחד.
יכול להיות שזה מקרי? שדווקא התלמידים שלמדו אצלנו לא היו בין אותם- 10%-15% ?
זה לא הגיוני, כי הרי אין אצלנו מיון של לא דיסלקטים.
אין אצלנו דיסלקציה משום שלא גרמנו לכך שתהיה.
מה שיש אצלנו זה ילדים שהחלו לקרוא בטווח גילים רחב. יש כאלה שהחלו בגיל ארבע או חמש (זה מה שכולם אוהבים לשמוע), אבל יש אחרים שהחלו לקרוא בגיל תשע, עשר, או אפילו יותר.
בבתי-הספר הרגילים, כשילד שאינו קורא בגיל שמונה, ברור שהוא יועבר לכיתה משקמת ויהיה תחת לחץ גדול מאוד. אבל אם היית עוזב את אותו ילד לנפשו, ומניח לו להתפתח בקצב שלו, ה"נס" היה קורה לו בסוף.
בשלב שבו הם עוזבים את ביה"ס שלנו אתה לא יכול להבחין בהבדל בין אלה שהתחילו לקרוא בגיל ארבע, לאלה שהחלו לקרוא בגיל- 11.
היום אנחנו יכולים להירגע קצת כשאנו מדברים על נושאי הלמידה בסאדברי וואלי.
מאות אנשים למדו בבית הספר הזה וזה עובד.
למרות העובדה שזו "הפסקה מתמשכת", כשהם יוצאים מפה ונכנסים אל העולם האמיתי, הם מצליחים, מסתגלים היטב ולא נשארים מאחור.
כאשר זה ברור, אנחנו יכולים לבחון יותר מקרוב מה בדיוק קורה ומדוע.
הבעיה העיקרית היא, שקשה לומר מה היא הלמידה שמתבצעת, וכיצד זה קורה.
למידה היא תהליך פסיכולוגי, זה באמת משהו שקשה לשים עליו את האצבע.
האמת היא שאנו יודעים מעט מאוד על התהליך. ישנן הרבה תיאוריות, אבל אף אחת מהן לא עמדה במבחן הזמן, ומעטות מהם מבוססות על נתונים חד משמעיים או תיאוריות הניצבות איתן על שתי רגליים.
כדי לחפות על כך, וכדי לפצות על התחושה של חוסר האונים בהתמודדות מול תהליך, שאנחנו לא בדיוק תופסים אותו, אנו עושים את מה שהאדם המודרני תמיד עושה:
אנו מתייגים משהו כ"למידה" ומודדים אותו, ואז אנו מרגישים בנוח, משום שכך לפחות יש לנו תחושה שהבנו את הבעיה.
זה בערך מה שכל מערכות החינוך בכל העולם עשו עד היום.
הפיכת הלמידה לעניין כמותי על ידי פיצולה ליחידות שאותן ניתן למדוד: תכנית לימודים- מבחנים, וציונים.
בואו ניקח דוגמא, "היסטוריה אמריקאית" למשל .
מה זה אומר ללמוד היסטוריה אמריקאית ? היסטוריה אמריקאית זה נושא רחב מאוד.
כדי להתמודד עם זה, המורים מקבלים ספר היסטוריה כלשהו, מציבים שלושים תלמידים בכיתה ומכריזים:
"כעת אתם הולכים ללמוד היסטוריה אמריקאית. כל יום אתם תקראו מספר מסוים של עמודים מהספר, תדונו בהם ואחר-כך תיבחנו עליהם כדי לוודא שאכן אתם יודעים מה קראתם".
בדרך הזו, הם יכולים למדוד מה קרה. הם יכולים לומר שבמשך שנה אחת, אתה קורא 450 עמודים של היסטוריה אמריקאית שנכתבה על ידי סופר והיסטוריון מפורסם, וכתוצאה מכך "למדת" היסטוריה אמריקאית.
זה מרגיש כל כך בסדר שאתה לעולם לא רוצה לעצור ולשאול, "האם יש מישהו בקורס הזה שבאמת למד היסטוריה אמריקאית? האם יש למישהו מבט כולל על הנושא? האם מישהו באמת הפנים את הנושא? האם יש מישהו שזוכר שלוש שנים לאחר מכן את מה שהוא כביכול למד?"
הדוגמא אולי הטובה ביותר שאותה ראיתי, הייתה עם אחד הפיזיקאים המפורסמים ביותר בזמנו, אשר לימד קורס בנושא הנקרא "מכאניקה סטטיסטית". הוא היה חתן פרס נובל והיה בקיא למדי בנושא.
הוא נכנס לכיתה ביום הראשון, ניגש אל הלוח וכתב את הביטוי e-HKT ואח"כ סדרה של נוסחאות מסובכות. ניגשתי אליו אחרי השיעור ואמרתי לו: "אני מבין את המתמטיקה ואת המקור, אבל תאמר לי משהו, מאיפה זה נובע ?" הוא הסתכל עלי ואמר: "אני לא רוצה להתעסק עם זה, בשבילי זה מתחיל מהביטוי e-HKT וזה ממשיך משם, זה כל מה שאני רוצה לדעת על זה".
למרות שהוא היה מרצה של סטודנטים ברמה גבוהה, הוא היה שבוי בתוך התבנית החינוכית המסורתית.
הוא רצה משהו שהוא יכול להניח עליו את היד ולא לדאוג לכל השאר, מכיוון שכל השאר היה יותר מדי עדין ומסובך ולא היה לא מקום במערכת מאורגנת הניתנת למדידה.
כיצד הגענו למצב הזה שבו מאוד חשוב לנו למדוד את הלמידה ? זה לא היה כך תמיד וזה שווה סקירה קצרה של ההיסטוריה של החינוך כדי להבין כיצד הגענו עד הלום.
סקירה היסטורית:
במשך שנים, היו קיימות שלוש צורות חינוך שהיו קשורות "למעמד החברתי".
הסוג הראשון היה החינוך של "העלית התרבותית" המצומצמת, שהיה תמיד מאוד מעוצב ורשמי. אנשים, הגדירו את מה שנחשב אז "בן אדם תרבותי".
לדוגמא: במאה ה- 19 באירופה זה היה מאוד תרבותי לדעת צרפתית, פסנתר, שירה, לטינית, יוונית וכך הלאה. הייתה הסכמה כללית בעניין הזה.
כך יצא שכל האריסטוקרטיה התרבותית של רוסיה דיברה צרפתית, חלקם אפילו לא דיברו רוסית וכולם למדו פסנתר.
זה ודאי היה עינוי לבוא למישהו לארוחה, משום שתמיד לאחר הארוחה, מישהו היה יושב ליד הפסנתר ומנגן רסיטל והייתה ציפייה מהאורחים להצטרף ולשיר...
כך גם לגבי לטינית ויוונית שהיו לגמרי חסרות שימוש.
אחד הסיפורים היפים בעניין זה סופר על ידי ווינסטון צ'רצ'יל, ועסק בילדותו:
הוא היה כשלון טוטלי בבית-הספר וכדי להתקבל לתיכון יוקרתי, הוא היה צריך לעבור בחינות כניסה. כמובן שהוא ידע שזה לא משנה, כי הוא יתקבל ממילא, כאחד הצאצאים של הדוקס ממלבורן.
אבל כאן הוא ניצב בפני הבחינות בלטינית ויוונית.
הוא הביט בדף במשך שעה ולבסוף הגיש דף ריק לגמרי עם חתימה שלו וכתם גדול של דיו.
הם ויתרו עליו לגמרי וצרפו אותו לכיתה של "מטומטמים", שם הוא למד אנגלית. וכך קרה שוינסטון צ'רצ'יל בילה את כל תקופת התיכון בלימוד ספרות אנגלית, בזמן שכל הילדים המוצלחים וה"מתורבתים", למדו יוונית ולטינית .
זה כמעט לא נחוץ להזכיר שצ'רצ'יל הפך להיות אחד המעצבים המובחרים של השפה האנגלית במאה העשרים.
הלקח הוא פשוט ביותר, סוג זה של חינוך היה מוסכמה מוחלטת.
כל אחד ידע את מה שזה היה באמת, זה עוצב עבור העלית, ומי שקיבל זאת על עצמו עשה זאת כדי להיות מקובל.
זה משהו שהיה נפוץ מאוד לאורך ההיסטוריה וזה הכול מת בסוף המאה ה- 19 , עם מותם של האריסטוקרטיות כמעמד חברתי.
לא משנה עד כמה הם ניסו להמשיך ולהתמיד בכך הם נעלמו, ואיתם גם המנהגים שלהם.
הסוג השני של החינוך ששלט במשך ההיסטוריה והיה קשור לאנשים מעטים, היה:
"הדרכה מקצועית למקצוע ספציפי". אנשים שהיו מיועדים למקצוע מסוים היו נלקחים עוד בצעירותם ובמשך מספר שנים היו עוברים אימון קשה וקפדני המכוון באופן בלעדי להגשמת המטרות של המקצוע.
דוגמא לכך יכלו להיות "לימודי כמורה". אלו שהיו מיועדים להיות כמרים, היו לומדים את הפילוסופיה, התיאולוגיה, המסתורין והריטואלים של הדת.
זה היה חינוך פונקציונאלי והוא היה ישים רק למספר מועט של אנשים בכל זמן.
הרוב הגדול של האנשים הסתפק בחינוך מהסוג השלישי והוא "למידה באמצעות חניכות". כלומר לימוד ממודל, של אנשים שהגשימו את עצמם.
האופי של העיסוק לא היה משנה, אם מישהו רצה ללמוד להיות נגר, הוא הפך להיות חניך של נגר. אם מישהו רצה להיות רופא, הוא התחיל כשוליה של רופא. מי שרצה להיות עורך- דין החל את דרכו כחניך של עו"ד ואם רצה להיות איכר, הוא עבד לצידו של האיכר.
זו לא תמיד הייתה חניכות רשמית, אבל זה תמיד היה קשור בעבודה לצד מישהו יותר מנוסה. רוב הזמן זה היה יחסים של אחד לאחד בין התלמיד למורה.
פילוסופים טובים, אומנים טובים, או מוסיקאים טובים, לא משנה.
הטובים מכל תחום יצאו מתוך סוג זה של חינוך במשך ההיסטוריה.
העולם ללא כל ספק יכול היה להמשיך באותה דרך חינוכית, אלמלא הזעזוע שהתרחש במאה ה- 18 שהוציא את הכול מאיזון, זהו הזעזוע של "המהפכה התעשייתית".
המהפכה התעשייתית דרשה מסה של אנשים שיהיו מותאמים למכונות אותם הם הפעילו.
היום הרבה אנשים, בייחוד צעירים, לא יודעים כיצד נראתה החברה לפני מאתיים או מאה שנה. הם לא יכולים לדמיין לעצמם שלקח יום או יום וחצי להגיע מברמינגהם לבוסטון.
מעט מאוד אנשים מבינים שאותם מכונות ששלטו במאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה ובחלק מהמאה העשרים, היו שונות ממה שמקובל היום.
הן היו פחות עצמאיות, יותר מוגבלות והן היו זקוקות לכוח אדם רב כדי להפעיל אותם.
הן היו זקוקות לעובדים דמויי רובוט, בעלי תפקיד מונוטוני שיש לעשות אותו שוב ושוב כדי להצטיין בו.
זה יצר דרישה עצומה לאנשים שיזינו את המפלצת התעשייתית הזאת. כולם התיישרו על פי הדרישה הזאת משום שהתוצר הסופי היה משהו שכולם רצו.
זה הביא לשגשוג כלכלי והפך את החיים לבטוחים יותר, אבל זה דרש מאמץ עצום מהאנשים והם הפכו להיות חלק מהמכונה, וככאלה, ברי החלפה.
מערכת החינוך נענתה לדרישות של המהפכה התעשייתית באופן מחושב.
מחנכים במאה ה-19 ידעו מה הם עושים. הם היו ברורים מאוד לגבי המטרות.
הם צמצמו אותם לשלוש דרישות בלבד: קריאה, כתיבה וחשבון, בהתאם למיומנויות הנדרשות בתעשייה.
הם היו צריכים אנשים שיודעים לקרוא הוראות, מסוגלים לתקשר עם אחרים באופן בסיסי ויכולים לבצע פעולות חישוב פשוטות הנדרשות בעבודה היום-יומית.
כך נולד חינוך החובה, כדי למלא אחר צורך מאוד צר, למספר שנים מוגבל, בד"כ בין גיל- 6 לגיל- 12, בתוך המטרות המוגבלות של עיצוב אנשים טכניים לעידן התעשייתי.
מערכת חינוכית זו עבדה בצורה טובה מאוד. הצרכים שלה והתוצאות שלה היו ברי מדידה, משעממים ורוטיניים, והיה רק מעט בינם ובין הנושא של המאמר הזה, כלומר "למידה".
המתח שנוצר בין הדרישות של העידן התעשייתי לבין השאיפות לדמוקרטיה וחופש היו עצומות.
זה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בכתביו של תומאס ג'פרסון (הנשיא השלישי של ארה"ב ומהאבות המייסדים של האומה האמריקנית ואשר חיבר את הכרזת העצמאות שלה), שהיה מוטרד, בראותו את התיעוש שעבר על ארצו. ג'פרסון רצה שאמריקה תישאר חברה חקלאית בעיקרה, משום שהיה בטוח שזו הדרך היחידה שבה ניתן יהיה להגן על החופש. בשבילו משמעות התיעוש הייתה הקמת מסגרות המוניות ומשעבדות.
המתח הזה בין האידיאלים הפוליטיים והמוסריים שלנו- להיות אזרחים חופשיים ואחראיים, שווים בפני החוק, ושווים זה לזה - והדרישות הנוקשות של המערכת הכלכלית קרעו את המדינה לגזרים למשך מאה וחמישים שנה, ונותרו עד היום עניין שנוי במחלוקת במערכת החינוכית שלנו.
התאמת שיטת החינוך לתקופה:
"זה פשוט בלתי אפשרי, להשלים עם העובדה, שאנו נוהגים כלפי הילדים שלנו באופן בסיסי כאסירים".
אני לא מעוניין להישמע ווכחני, או כמי שתוקף את בתי-הספר. זוהי בסך הכול ראייה פוליטית פשוטה.
הקונספציה של בתי-הסוהר והקונספציה של בתי- הספר הן מקבילות ולמעשה כמעט זהות.
הן קשורות להגבלת חופש התנועה, הן כוללות חלוקה פיזית לקבוצות. הן כוללות שליטה במחשבות וכוללות משמעת ועונשים על חוסר משמעת.
אפילו הארכיטקטורה של בתי-הסוהר המודרניים ובתי-הספר דומה במידה רבה.
הבשורה הגדולה היא, שהמתחים הללו כבר לא צריכים להתקיים יותר.
אנחנו נמצאים כבר בעידן "הפוסט תעשייתי", עידן שבו הדרישות נוגדות באופן מוחלט את אלה של העידן התעשייתי.
הבעיה היא, שהמערכת החינוכית מממשיכה לייצר רובוטים אנושיים למרות שאין בהם צורך יותר.
מה שקרה, זה שהמאפיינים הבסיסיים של הכלכלה השתנו.
המכונות שברשותנו חכמות מספיק ולא זקוקות לאנשים כדי להפעיל אותם.
עובדה פשוטה זו, היא התמצית של העידן הפוסט תעשייתי.
זה אומר, שמה שאנו צריכים זה סוג חדש של מוצר חינוכי, כמעט הפוך ממה שהזדקקנו לו במשך ההיסטוריה. אנחנו זקוקים לאנשים בעלי מוטיבציה פנימית, אחריות ועצמאות, המסוגלים לתפקד באופן אינטליגנטי ויצירתי.
בהקשר זה, אני מעוניין לבחון כיצד היסודות החינוכיים של סאדברי וואלי מתאימים לציוויליזציה הדמוקרטית, הפוסט תעשייתית:
היסוד החשוב ביותר הוא החופש.
כולם יודעים שכפייה מנוגדת ללמידה. אנו לא יודעים בדיוק מה מגביר את הלמידה. אנו לא יודעים מהו כפתור הפלא, שאם נלחץ עליו, זה יעורר את האדם ללמוד במהירות, אבל אנו יודעים מהו הכפתור היעיל ביותר שעליו נלחץ כדי למנוע מבן אדם ללמוד ביעילות- כפייה.
רוב האנשים יודעים זאת מניסיונם האישי ואינטואיציה פנימית. הם בילו- 12, לפעמים- 16 או אפילו- 20 שנה בלימוד כל מיני דברים, שממש, אבל ממש, לא עניינו אותם ואף לא נזדקקו להם והעניין האמיתי שלהם נמצא בד"כ נמצא במקום אחר.
היסוד החשוב הנוסף בבית-הספר הזה הוא התפתחות אישית.
ילדים בימינו חיים בחשיפת יתר לגירויים. אם זה על-ידי הטלוויזיה, המחשב ואם זה על ידי מה שהם שומעים ורואים מסביבם.
בגיל שש הם נחשפים לדברים שהוריהם נחשפו בגיל הנעורים המאוחר.
החשיפה כשלעצמה אינה סיבה לדאגה. הדאגה שלנו, היא כיצד יוכלו לזכות בהזדמנות להתיישב רגע, לחשוב, להרהר.
השאיפה שלנו היא להרחיק את ילדינו מהפצצה אכזרית של גירויים שהם חשופים לה יום- יום.
אצלנו, הכלי הטוב ביותר העומד לטובת התלמידים הוא- זמן. בית הספר בנוי באופן שמעודד תלמידים להירגע, להביט פנימה לתוך הזמן והקצב הפנימי שלהם.
אם זה דורש לעבור תקופה של שעמום זה גם כן בסדר. השעמום הוא מעבר בין היותנו מותקפים באופן תמידי על ידי גירויים חיצוניים לבין הגעה לנקודה שבה אתה יכול לכוון את חייך הפנימיים.
מעולם לא היינו מודאגים מחשיפה ולעולם לא נרתענו משעמום, למרות שאני חושב שאלה הדברים שהכי קשה להורים להתמודד איתם.
עוד נקודת מפתח בבית-הספר היא עירוב הגילים.
התלמידים אינם מתוחמים בכיתות או פעילויות הקשורות לקבוצות גיל.
אחד המאפיינים המדהימים של המערכת הבית-ספרית הקיימת, היא כיצד ילדים מופרדים לפי קבוצות גיל. זוהי אמונה עיוורת המבוססת על הרעיון, לפיו אנשים מתפתחים על פי צעדים מדודים באותה צורה חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה - תיאוריה שמנוגדת לכל ניסיון שיש עם ילדים קטנים או גדולים.
עירוב גילים הוא הנשק הסודי שלנו. זה לא פחות מאשר "פלא". כמות הלמידה וההזנה ההדדית שמתרחשת אינה ניתנת למדידה. אתה צריך לראות תלמידים בגיל הנעורים מסבירים לילד בן שש או שבע מהם חוקי בית-הספר. אתה צריך לראות כיצד ילדים בכל הגילים מלמדים זה את זה כיצד להשתמש במעבדת הצילום, כיצד להשתמש במחשב, כיצד לבשל, לקרוא, לגלוש בגלגיליות, לשחק כדורגל.
עירוב גילים הוא הצעד הראשון לקראת חניכות אמיתית.
עוד מאפיין חשוב בסאדברי זה הצוות, אשר מטרתו העיקרית היא לשרת את הצרכים של התלמידים מנקודת יתרון מאוד קרובה ורגישה.
אין לנו, לא קביעות ולא כוח שקיבלנו מתוקף תפקידנו בבית-הספר.
זוהי נקודה יסודית מאוד בהערכה ההדדית שמתפתחת בין הילדים למבוגרים.
אחד הדברים הבולטים שניתן לחוש בהם מיד כשנכנסים לתחומי ביה"ס, זו החמימות שבה מבוגרים מתקבלים ע"י ילדים. זה עלול להפתיע, זה אולי חריף, אבל כמעט אף פעם אין בזה גסות רוח, זה בא מהמקום של הרגשת שוויון ופתיחות.
זהו צעד חשוב ליכולת ללמוד מאדם אחר, וזה יכול להתקיים רק ממקום בוטח.
עוד נקודת מפתח של בית-הספר היא המערכת-החוקתית.
מערכת זו מעוצבת בצורה המעניקה לתלמיד את התחושה של עשיית צדק לכל.
הגורל של בית-הספר הוא בידי קהילת התלמידים והצוות ביחד ולא בידי קבוצה של בעלי שררה.
זהו אחד היסודות של ההליך-הדמוקרטי בבית-הספר, המייצר תחושה של הגינות, המחלחלת לכל הרבדים בבית-הספר ומאפשרת לו לתפקד.
ברגע שאנשים מרגישים שהתהליכים סביבם מתרחשים באופן לא הוגן הם מסתגרים.
כאשר הם חשים שהם בסביבה הוגנת, הם יכולים להגיב בפתיחות זה כלפי זה.
הרעיון החינוכי המרכזי של בית-הספר הוא לקיחת האחריות.
אין אף אחד בבית-הספר שייקח אחריות במקום הילדים, כל אחד מהם נושא זאת בעצמו.
זה בלתי אפשרי לבטא עד כמה זה חשוב לתהליך החינוכי.
ראינו זאת באופן מוחשי כאשר פתחנו את בית הספר לראשונה.
באותם ימים התלמידים לא האמינו לנו כאשר אמרנו להם שהם אחראים באופן מלא ובלעדי לחינוך שלהם.
אמרנו להם שאנו נענה לכל צורך או בקשה, אבל לא מתכוונים להנחית הוראות לאף אחד. היו תלמידים שחשבו שאנו כלל לא מתכוונים לכך. הייתה קבוצה של תלמידים שניסתה אותנו במשך חודשים. הם לא היו מוכנים לעשות דבר, הם הסתובבו סתם כך, האזינו לתקליטים ונזהרו שלא לעשות דבר. הם השתעממו מאוד, אבל הם חיכו. הם בחנו אותנו כדי למצוא את התשובה לשאלה הפשוטה: מתי מישהו מאיתנו סוף-סוף ישבר, יבוא לחדר, ישים את ידו על שכם אחד מהם ויאמר. "אנחנו מבינים, אנחנו יודעים שאתם עוברים תקופה קשה. האם אנחנו יכולים לעזור לכם למצוא משהו מעניין לעשות".
לזה הם ציפו, אבל זה לא קרה.
אחד אחרי השני הם נשברו ויצאו מתוך ההסתגרות שלהם.
זה הלב של התהליך כולו, היכולת לשאת את המשא לבדך.
בהתחלה אמרתי שאנו לא יודעים כיצד ילדים לומדים, אצלנו או בכל מקום אחר.
מה שאנחנו כן יודעים זה, שבאמצעות סביבה בה למידה יכולה להתבצע, היא מתרחשת בחדווה, בהתרגשות ובמהירות.
בפעם הראשונה שלימדתי "חשבון אלמנטארי" בסאדברי באה אלי קבוצה של ילדים בין הגילאים תשע עד שתים עשרה, אשר לא ידעה דבר בנושא. הם באו עם נכונות אמיתית ללמוד וזה גרם לי לחשוב על-כך רבות.
בשנות השישים המוקדמות הייתי מעורב בפיתוח של "המתמטיקה החדשה", והגעתי למסקנה ש"המתמטיקה החדשה" היא הדבר הגרוע ביותר שקרה להוראה.
לפני שמלמדים ילד, שאחד ועוד אחד הם שתיים, מלמדים אותו את הרקע ואת המשמעות של הדברים, למרות שכל מה שהילד רוצה לדעת הוא כמה זה אחד ועוד אחד!
אז לקחתי ספר לימוד מהספרייה שלנו, שנכתב בשנת- 1898 ולימדתי את התלמידים באמצעותו. אנחנו נפגשנו לפרקי זמן של עשרים עד עשרים וחמש דקות פעמיים בשבוע. הם התחילו מחיבור וחיסור פשוטים והגיעו עד החומר שנלמד בכיתה ו' כולל שברים, שברים עשרוניים ואחוזים.
סה"כ הוקדשו ללימודים אלו- עשרים שעות.
סיפרתי זאת למחנך בעל ניסיון שהתמחותו הייתה מתמטיקה בסיסית. הוא כלל לא היה מופתע, "אנחנו תמיד ידענו שאת המתמטיקה שאנו מלמדים שעה בכל יום במשך שש שנים אפשר ללמד בכמה שעות לכל היותר, אנו כולם יודעים זאת, אבל הילדים שונאים את זה, לכן אין דרך לעשות זאת פרט להאבסתם בכוח יום אחרי יום, בתקווה שבמשך שש שנים משהו מזה ייתפס".
כיצד הם לומדים זו תעלומה. זה קורה באופן שונה לילדים שונים. הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לתת להם סביבה שתעודד את הלמידה. מה שהם לומדים בסאדברי וואלי זה סיפור נפרד, לא ממש איכפת לנו מה הם לומדים. אנחנו לא קבענו מראש שום נושא שהוא חשוב יותר מנושא אחר.
בימים הראשונים של בית הספר הועמדנו במבחן. אמרנו שכל הנושאים שווים בערכם, אבל כאשר ניצבנו בפני המציאות היינו המומים. סטודנט אחד רצה להיות קברן. כמה פעמים יוצא לחזות במתבגר בבית הספר שמכריז שהוא רוצה להיות קברן ? תאר לך מה יעשה יועץ בבית-ספר רגיל עם ילד כזה. בגיל שש עשרה הוא כבר ביצע ניתוח שלאחר המוות במסגרת החניכות שלו, בהמשך הוא הפך להיות קברן מאוד מצליח.
סטודנט אחר באותה שנה אמר לנו שהוא רוצה להיות נתב רכבות. זה מה שהוא חלם עליו כל הזמן, ומאוחר יותר הוא אכן הגשים את המשאלה הזו.
הנקודה היא, שכאשר האטמוספרה היא חופשית מספיק לאדם לבוא ולומר אני רוצה להיות נתב רכבות, או אני רוצה להיות קברן, אנו יכלים להבין שזה חשוב מאוד שהם ידבקו במה שהם מאמינים בו, שאנו לא הולכים לשפוט מראש את הבחירה שלהם, משום שאנו לעולם לא נוכל לדעת מה המוח האנושי מסוגל להקיף.
מה שנראה דרך ללא מוצא בשלב מסוים יכול להפוך למשהו גאוני שכל הציבור כולו נושא את עיניו אליו ויאמר: "ראו איך האדם הזה העיז ועשה משהו כה חדש ונועז".