תרגום והערות: איתן גרינברג
“היכן את עובדת?”
“בבית ספר סאדברי וואלי”.
“מה את עושה שם?”
“שום דבר”!
לא לעשות דבר בסאדברי, דורש מידה רבה של אנרגיה, משמעת עצמית ושנים רבות
של ניסיון.כל שנה אני משתפרת בזה ומשועשעת לראות כיצד אנו, אנשי הצוות, נאבקים עם הקונפליקט הפנימי הזה, המתעורר בנו בעל כורחנו.
הקונפליקט הוא בין הרצון לעשות למען אנשים (לחלק עמם את הידע שלך ולהעביר
אליהם את ניסיון החיים שצברת בדי-עמל,( לבין ההבנה, שעל הילדים לבצע את
הלמידה שלהם בעצמם, מתוך הנע עצמי ובקצב שלהם.
מידת השימוש שהם עושים בנו, מוכתבת על ידי רצונותיהם הם ולא על ידי רצונותינו.
עלינו להיות זמינים, לכשנשאל, ולא בזמן שאנו החלטנו כי הוא הזמן המתאים.
הוראה, מתן השראה והשאת עצה, הן כולם פעילויות טבעיות שנדמה כי מבוגרים בכלהתרבויות והמקומות עסוקים בהם בסביבת ילדים.
אילולא פעילויות אלה, כל דור היה נאלץ להמציא הכל מהתחלה, מהגלגל ועד לעשרת
הדברות, מנפחות הברזל ועד לגידול החקלאי.
האדם מעביר ידע לצעיר ממנו מדור לדור בבית, בקהילה, במקום העבודה, ולכאורה
גם בבית הספר.
לרוע המזל, ככל שבתי הספר של היום מנסים לתת יותר הנחיה לתלמידים באופן
אישי,כך הם גורמים להם נזק רב יותר.
אמירה זו דורשת הסבר, משום שהיא נוגדת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי...
במשך השנים, למדתי בתהליך איטי מאד וכואב, שילדים מחליטים החלטות
גורליות עבור עצמם, בדרך שאף מבוגר לא היה יכול לצפות או אפילו לדמיין.
חישבו על על העובדה הפשוטה, שבסאדברי וואלי סקול, תלמידים רבים בחרו
להתמודד עם האלגברה, לא משום שהם חייבים לדעת אותה ולא משום שהם מוצאיםבה עניין, אלא משום שהיא קשה להם.
היא משעממת אותם, הם חלשים בה, הם צריכים להתגבר על הפחדים, תחושת
המוגבלות שלהם וחוסר המשמעת שלהם.
שוב ושוב תלמידים שלקחו את ההחלטה, משיגים את יעדם המוצהר וצועדים צעד ענק קדימה בבניית האגו, הביטחון העצמי והאישיות שלהם.
אז למה זה לא קורה כאשר מחייבים ומעודדים את כל הילדים ללמוד אלגברה
בבית הספר?
התשובה פשוטה.
כדי להתגבר על מכשול פסיכולוגי, על האדם להיות מוכן לקבל על עצמו מחויבות
אישית.
מוכנות זו מושגת רק לאחר התבוננות מעמיקה וניתוח עצמי ואיננה יכולה
להיות מוכתבת על ידי אחרים וכמו כן איננה יכולה להיות מיוצרת עבור קבוצה.
כל מקרה, הינו מאבק של יחיד וכאשר הוא מצליח זהו ניצחונו של היחיד.
המורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן ותרומתם לתהליך היא
מזערית ביחס לעבודה שעושה התלמיד.
נושא האלגברה קל לתפיסה, אך מאלף פחות משתי הדוגמאות הבאות שצצו לאחרונה:
נערה אחת, איתה היו לי יחסים קרובים ובקלות יכולתי להשלות את עצמי כי
"הדרכתי” אותה, הממה אותי, כאשר בניגוד ל”תבונה” שלי, מצאה תועלת רבה יותר
בהעברת זמנה בפיתוח כישורים חברתיים (ארגון מסיבות ריקודים), מאשר בליטוש
יכולות הכתיבה, להם תזדקק במקצועה הנבחר כעיתונאית.
לא היה עולה בדעתו של אף לא אחד מן המבוגרים שהיו מעורבים בחינוכה של נערה זו,לייעץ או להציע מסלול פעילות שכזה, מסלול שהיא בחרה לעצמה בתבונה רבה,
כשרק ההכרה הפנימית והאינסטינקט, משמשים לה כמצפן.
היו לה בעיות חברתיות שהיה עליה לזהותם ולאחר מכן לפתור בדרכים יצירתיות ואישיות. בכך שהתעסקה עם אנשים ישירות במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר,
וכתוצאה מכך השיגה תובנות עמוקות יותר שהובילו לבסוף לשיפור הכתיבה שלה. האם תרגילים בשיעור אנגלית יכלו להביא לה תוצאה טובה יותר ?
אני בספק .
ומה לגבי אותה אחת שאהבה לקרוא, ואיבדה את אהבתה זו לאחר זמן מה בסאדברי?
במשך זמן רב היא הרגישה שאיבדה את השאפתנות שלה, את האינטלקט שלה ואת
אהבתה ללימוד, משום שכל מה שעשתה כל היום היה לשחק בחוץ.
לאחר שנים רבות היא הבינה שהיא קברה את עצמה בתוך ספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק לאחר שיכלה לבעיות החברתיות שלה. רק לאחר שלמדה ליהנותבחוץ ומפעילויות פיזיות, שבה אל ספריה האהובים.
כעת הם כבר אינם מהווים בשבילה מפלט, אלא חלון של ידע וחוויה חדשה.
האם יכולתי אני, או כל מורה אחר,לדעת להנחות אותה באותה תבונה שידעה היא
להנחות את עצמה?
אני חושבת שלא.
בעודי כותבת זאת אני נזכרת בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות.היא מדגימה כיצד
החיזוק החיובי וההעשרה הרגילים עשויים להיות הרסניים ומגבילים.
התלמיד שבו מדובר בלט באינטליגנציה שלו ובשקדנות וכבר מההתחלה, כל מבחן היה
יכול להצביע על כשרון מובהק למתמטיקה.
מה שהוא עשה בפועל לאורך עשר השנים ששהה בסאדברי וואלי סקול היה לעסוק
בספורט, לקרוא ספרות ומאוחר יותר בשנות העשרה, לנגן מוסיקה קלאסית על
הפסנתר. הוא למד אלגברה כמעט לגמרי בכוחות עצמו ונראה כי הקדיש אך מעט
מזמנו למתמטיקה.
כיום,בגיל עשרים וארבע, הוא תלמיד לתואר שני במתמטיקה מופשטת, מצטיין
בלימודיו באחת מן האוניברסיטאות המעולות ביותר. אני נחרדת מן המחשבה מה היה קורה לו אם במשך שנותיו אצלנו היינו ”עוזרים” לו
לצבור יותר ידע במתמטיקה על חשבון הפעילויות שהוא החליט להעדיף.
האם היה לו אז, כילד קטן, את הכוח הפנימי לעמוד כנגד השבחים והחנופה שלנו
ולדבוק בעמדותיו ?
או שמא היה הוא בוחר להיות "תלמיד מצטיין” במדע ובמתמטיקה ומתבגר בעוד
צרכיו לידע בתחומים אחרים נותרים בלתי ממומשים ?
כנגד הדוגמה הקודמת אני מבקשת להציג מקרה נוסף המדגים פן אחר של הגישה שלנו:
לפני מספר שנים נערה בגיל העשרה שהייתה תלמידה בסאדברי וואלי סקול מאז היותה
בת חמש, אמרה לי בכעס כי בזבזה שנתיים ולא למדה דבר.לא הסכמתי עם ההערכה
שלה את עצמה, אבל לא התחשק לי להתווכח איתה, אז פשוט אמרתי לה: ”אם למדת עד כמה רע הוא לבזבז זמן? הרי שלא יכולת ללמוד שיעור יקר מכך לחיים. שיעור
שישמש אותך לשארית חייך.”תשובה זו הרגיעה אותה ואני חושבת שהוא מדגים יפה את הערך שיש בזה שמאפשרים לצעירים לטעות וללמוד מטעויותיהם, במקום להנחות את חייהם במאמץ למנוע מהם
את טעויות.
מעניין לראות כיצד איש הצוות מוכן לשים בצד את תפישת המציאות שלו ולתת
מקום מרכזי להבנת המציאות של התלמידה. אף שאיננו שותף להערכה של
התלמידה כי יש כאן בזבוז זמן וטעות. היא נשארת קשובה אליה, מכבדת את זווית הראיה שלה ומשם בלי ניסיון לשנות את ראייתה זו היא מראה לה פתח להסתכלות תועלתית יותר על המצב. (איתן גרינברג)
מדוע שלא נאפשר לאדם להחליט לבד על אופן השימוש שלו בזמן ?
זה רק יגדיל את הסיכויים לכך שאנשים יתבגרו תוך מילוי צורכיהם הלימודיים מבלי
שיבולבלו על ידינו, המבוגרים. אנו שלעולם לא נדע מספיק או נהיה חכמים
מספיק בכדי לייעץ להם כהלכה.
על כן, אני מלמדת את עצמי "לא לעשות דבר", וככל שאני משתפרת בזה עבודתי
משתפרת.
אנא אל תסיקו מכך שהצוות מיותר. אתם עשויים לומר כי הילדים מפעילים את בית הספר כמעט לגמרי בכוחות עצמם,
אם כן מדוע שיהיו כ"כ הרבה אנשי צוות היושבים להם שם בחוסר מעש ?האמת היא, שבית הספר והתלמידים זקוקים לנו .
אנו נמצאים שם בכדי לשמור על בית הספר ולטפחו כמוסד, ואת התלמידים
כיחידים.
תהליך ההכוונה העצמית, לברור לעצמך את הדרך ולחיות את חייך הוא טבעי,
אך לא מובן מאליו לילידים הגדלים בתרבות שלנו.
בכדי להגיע למצב שכזה הם זקוקים לסביבה שהיא דומה למשפחה, בקנה מידה
גדול יותר מהמשפחה הגרעינית, אך עם זאת עדיין תומכת ובטוחה.
הצוות, בהיותו קשוב ואכפתי ויחד עם זה בלתי מכוון או כופה, מעניק לילדים את
האומץ ואת הדחף להקשיב לאני הפנימי שלהם.
הם יודעים שאנחנו מסוגלים, ככל מבוגר אחר, להדריך אותם. אך סירובינו לעשות כן הוא כלי פדגוגי שאנו משתמשים בו באופן פעיל בכדי ללמד אותם להקשיב לאני הפנימי שלהם ולא לאחרים, שבמקרה הטוב מכירים רק חצי מהעובדות.
הימנעותנו מלומר לתלמידים מה לעשות, אינה נתפסת על ידם כחסר כלשהו או כריקנות, להפך, זהו הדחף המניע אותם לבור לעצמם את דרכם לא תחת הדרכתנו, אלא תחת תשומת ליבנו המלווה והתומכת.
שהרי דרוש אומץ לב ומאמץ לעשות את מה שהם עושים עבור עצמם ובכוחות עצמם.
אי אפשר לעשות זאת בואקום של בידוד.
השגשוג הזה תלוי בקיומה של קהילה חיונית ומורכבת, מיוצבת ומתמשכת ובאמצעות
עבודת הצוות.
חנה.