לעשות "כלום" בבית הספר - שיעור מההיסטוריה
ישנם הורים רבים של תלמידים שעדיין לא מרגישים בנוח עם הרעיון שהילדים שלהם לא משתתפים בקורסים במהלך שהותם בבית הספר, בנושאים שנלמדים בבתי ספר אחרים.
ישנם אפילו כמה תלמידים, מרביתם ילדים של אותם הורים, שחשים רגשות אשמה עלכך שהם לא עושים את מה שחבריהם עושים בבתי הספר האחרים.
למרות יותר מעשרים (42 נכון להיום ת.א.) שנות ניסיון של יישום הדרך החינוכית שלנו, ולמרות תיעוד הישגים מרשימים של הבוגרים שלנו, ולמרות כמות ניכרת של ספרות שמסבירה את הפילוסופיה החינוכית של בית הספר ואת הרקע למה שאנו עושים, למרות כל זאת הדאגה הזו נמשכת.
התייסרתי בעניין זה במשך זמן רב, והתשובה שהגעתי אליה תמיד חזרה על עצמה:
"אני לא ממש יודע למה".
פרט לכך שזו מעין קלישאה בין ההיסטוריונים, על כך ששינויים מהותיים תמיד לוקחים זמן רב עד אשר הם מתממשים, ויותר חשוב מכך, זה לוקח נצח לאנשים לתפוס שהעתיד הוא כבר כאן, ושהם חיים עדיין בעבר- זה פשוט טבעי.
בכל זמן נתון בחיינו הבוגרים, אנחנו יכולים רק לשוב לעברנו כדי לחפש תשובות לשאלות המציקות לנו. כל עוד כדור הארץ סובב בשקט על צירו, כשהשינויים מתרחשים כל כך לאט וברכות, העבר שונה אך במעט מההווה או מהעתיד.
ובאמת, ברוב זמנה של ההיסטוריה, לא היה לנו צורך להתאים את עצמנו לשינוי כה בלתי צפוי ופתאומי.
עבורנו, החיים כאן, במחצית השנייה של המאה העשרים, המצב, לא כל כך שליו. התקופה שלנו מתאפיינת בתהפוכות מהירות, בשינויים מהפכניים ומשמעותיים בכל מקום ובכל תחומי החיים. אנחנו כולנו בתוך זה בדרך כזו או אחרת, אך רבים מאיתנו מחפשים את הישועה בעבר, בלי לדעת להתמודד עם המגמות הבלתי מוכרות והמבהילות של העתיד.
אלה שמתעקשים להשתמש בעבר כמורה דרך ימשיכו לחיות בחוסר בטחון לגבי כל דבר שהוא חדש: מחשבים, נשק אטומי, תנועות מהפכניות, הסכמים בין-לאומיים, ניצול יתר של משאבי הטבע ובתי ספר כמו סאדברי וואלי.
אלה שמסתכלים על צורות חיים ישנות כדי לשאוב מהן דוגמא כיצד להתמודד עם מציאות חדשה, יישארו נבוכים וחסרי יכולת להבין את חוסר ההצלחה שלהם להתמודד. הם ימשיכו להתפלא מדוע הדרכים הישנות לתקשר הופכות לבלתי רלוונטיות, מדוע מלחמות קונבנציונאליות כבר אינן עובדות (ומי יודע עוד כמה גנרלים יצטרכו ללמוד זאת שוב ושוב), מדוע דיכוי גלוי אינו מדכא קיצוניות, וכדומה.
והם ימשיכו לחיות בלי יכולת להבין מדוע בתי ספר קונבנציונאליים, למרות המשאבים העצומים שמוזרמים אליהם, לא מצליחים לעצב אנשים שיהיו מוכנים להתמודדות עם העולם החדש שאליו הם נולדים.
אינני יודע כיצד לעזור לאנשים להשתחרר מהעבר, אבל לאחרונה הבנתי, שלגבי בתי ספר, קיימת אנלוגיה שיכולה להיות מועילה. זהו שיעור היסטורי מהעבר הלא רחוק. למרות שלימוד מההיסטוריה הופך ככל שחולף הזמן לקשה יותר ויותר, האנלוגיה המסוימת הזאת יכולה להבהיר את הנקודה בה הסוג של פעילות שמתקיימת בסאדברי וואלי יכולה להיתמך בלב שלם על ידי המשפחה והחברים, ולא להיות תחת איום של שאלות וספקות.
והנה הדוגמה:
במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה הארץ הזאת (אמריקה), עברה שינוי מחברה טרום תעשייתית לחברה תעשייתית וכבר כתבתי על כך בהרחבה.
באותה תקופה, ברוב המדינה, ילדים גדלו בחוות או בספר והחינוך שלהם כלל בעיקר למידה באמצעות חניכות של מבוגרים. מגיל צעיר, בדרך כלל ארבע או חמש, עד לסוף גיל ההתבגרות שלהם, הם רכשו מיומנות בתחומים רבים ומורכבים שהיו נחוצים כדי לחיות מהאדמה.
האנשים המעטים שהבינו שהעידן הפרה-תעשייתי הולך ומסתיים באמריקה, ושמציאות תעשייתית חדשה הולכת ותופסת את מקומה, ידעו שמעבר מוצלח יכול להתממש רק אםילדים ירכשו את המיומנויות שהעידן החדש דורש. כל המיומנויות האציליות של החקלאות וההישרדות בטבע הפכו לבלתי מעשיות בעידן התיעוש והייצור.
יותר חשובה הייתה העובדה, שהעידן התעשייתי גרם לכך שמספר העובדים הנחוצים לחקלאות ירד באופן דרמטי. לכן ילדים שגדלו על ברכי החינוך הטרום-תעשייתי הפכו להיות חסרי ערך לכלכלה החדשה.
ניתוח חכם באותה תקופה הביא להכרה שאמריקה המתועשת צריכה מערכת חינוך המונית לילדים, שמתחילה בגיל מוקדם (גיל שש), וממשיכה כל עוד הדבר נחוץ (עד גיל 12 לכולם, ויותר עבור אלה שהיו מסוגלים להתקדם).
המערכת הייתה צריכה להבטיח מספר גדול של בוגרים שיכלו לאייש בהצלחה את הכלכלה התעשייתית, ומשום כך היו צריכים לדעת קריאה, כתיבה, וחשבון. לכן בתי ספר הוקמו בכל מקום ומחנכים עשו מאמץ גדול לשכנע את ההורים לשתף פעולה ולשלוח את ילדיהם לבתי הספר המודרניים של המאה התשע-עשרה.
זה המקום בו האנלוגיה לסאדברי וואלי ולשינוי שמתרחש בא לידי ביטוי.
אם אתה קורא ספרות של לפני מאה שנה ויותר, אתה רואה שרוב התלונות של הורים שלחצו עליהם לשלוח את ילדיהם לבית הספר היו, שבית הספר הוא בזבוז זמן אחד גדול משום שילדים לא עושים בו שום דבר מועיל. במקום זה הם יושבים שם ומשחקים כל היום עם ספרים ומספרים וציורים ואותיות ועוד כל מיני שטויות כאלה.
זה היה ברור לחלוטין להורים האלה שילדים שהולכים לבית הספר לא לומדים שום דבר מועיל באמת, וכאשר הם מסיימים את לימודיהם הם לא מסוגלים לדאוג למשק החי, לגידולי השדה, הם אינם יכולים לבנות בית או אסם, לא יכולים לצוד, או לעשות כל דבר אחר מועיל.
התרעומת וההתנגדות כלפי בתי הספר החדשים הייתה עצומה, והייתה כמעט לחלוטין מבוססת על ההרגשה שבתי הספר החדשים מעודדים את התלמידים להיות עצלנים והם בסופו של דבר לא יהיו מוכנים לעולם האמיתי של החיים הקשים בספר האמריקאי.
אני סבור שהתמצית הטובה ביותר למה שהאנשים הרגישו לגבי בית הספר החדש נאמרה על ידי כמה מנהיגים בולטים של הילידים האמריקאים בסוף המאה השמונה עשרה, כאשר הוצע להם חינוך מודרני על ידי המתיישבים האירופאים מרחיקי הראות.
בנימין פרנקלין תיעד את תשובתם:
"הרעיונות שלנו על החינוך אינם אותם הרעיונות שלכם. היה לנו קצת ניסיון עם מספר צעירים שהתחנכו בקולג'ים של הפרובינציות הצפוניות. הם למדו את כל המדעים שלכם, אבל כאשר הם חזרו אלינו, הם לא היו מסוגלים לרוץ כמו שצריך, הם היו בורים בכל המיומנויות הנדרשות לחיים ביער. לא מסוגלים לעמוד בפני הקור או הרעב, לא ידעו לבנות בקתה, לצוד צבי, או להרוג את האויב, הם ידעו את שפתנו בקושי, ולכן לא התאימו להיות ציידים, לוחמים, או אפילו יועצים- הם לא היו טובים לשום דבר.
אנחנו עם זאת מודים לכם על הצעתכם למרות שאנחנו לא יכולים לקבל אותה"…
האם זה נותן איזושהי פרספקטיבה לאנשים כיום? אני מקווה שכן.
התלונה הנפוצה ביותר נגד סאדברי היא, שילדים לא עושים דבר כל היום חוץ מלשחק או לפטפט.
מה שתלמידים עושים כאן אינו ניתן למדידה באותם כלים שמקובלים בבית הספר של העידן התעשייתי. בדיוק כמו שמה שלמדו התלמידים בבית הספר של העידן התעשייתי לא היה ניתן למדידה בכלים החינוכיים של העידן הטרום תעשייתי.
זה אמור לשמש כתמרור אצל הורים ותלמידים בסאדברי וואלי. לכל הפחות זה אמור להזכיר לכולנו שאיננו יכולים לשפוט פעילויות שמתאימות לעתיד במדדים שהיו תקפים בעבר.
אנחנו חייבים להיות מסוגלים להשתחרר מהמסגרות הישנות, למרות שעדיין איננו מסוגלים להעריך את התועלת או התקפות של המסגרות החדשות ואפילו אם המסגרות החדשות נראות לנו בלתי יעילות ודומות למשחק עצל.
לכן בפעם הבאה שאתם לוחצים את הילדים שלכם "לפחות לנסות" קצת לימודים סטנדרטיים בסאדברי וואלי, עצרו לרגע, ושאלו את עצמכם האם אתם באמת חייבים לעשות זאת.
שאלו את עצמכם האם לפני- 150 שנה היה נכון לשאול את ילדכם האם כדאי שינסה "קצת עבודה חקלאית ממשית" במקום כל שעות הבטלה שמבוזבזות בבתי הספר החדשים שמשחקים באותיות ובמספרים.
ואז, לאחר שהפסקתם לשאול את עצמכם את השאלות האלה, תפסיקו לשאול את ילדיכם שאלות הקשורות ל"עבודה מועילה" בסאדברי וואלי.
זה קשה לביצוע, אבל זו הייתה הסיבה שבגללה הם נרשמו לסאדברי וואלי מלכתחילה, הלא כן?
האם לא הייתה זו אחת המטרות – לאפשר להם ללמוד בסביבה שמביטה קדימה אל העתיד?
מאת: דניאל גרינברג
Comentarios